מחלות כליה

​​​​​​​​​​​מה זה?​​

​מחלות כליה (באנגלית: Kidney Disease) הן שם כללי למחלות שגורמות באופן ישיר או עקיף לפגיעה בתפקוד הכליות. מחלות אלה הן גורם מרכזי להתפתחות מחלות לב וכלי דם שגורמות לתמותה בטרם עת.

מחלות כליה עלולות להתפתח בצורה חריפה או כרונית ולהצריך טיפולי דיאליזה או השתלת כליה. במקרים אחרים הן מתקדמות באופן איטי, וניתן - באמצעות טיפול בתרופות ואורח חיים נכון - לעכב ובמקרים רבים אף למנוע את הצורך בהליכים אלה.

אילו סוגים של מחלות כליה קיימים?

מחלות הכליה מתחלקות לשלוש קטגוריות עיקריות:

• מחלת הנגרמות מסיבות עקיפות - Pre-renal.​​

• מחלות של הכליות עצמן – Renal.

• מחלות שנגרמות כתוצאה מחסימה של הכליה - Post-renal.

​מהן הסיבות למחלות כליה?​

הסיבה השכיחה ביותר למחלות כליה היא סוכרת: בעבר כ־30% מחולי הסוכרת לקו בהן, וכמחצית מאותם החולים (כלומר כ־15% מכלל חולי הסוכרת) נזקקו לטיפולי דיאליזה או להשתלת כליה.

כיום, בעקבות ההתקדמות הרבה שהושגה בטיפול בסוכרת, ניכרת ירידה משמעותית במספר החולים במחלות כליה. עם זאת, סוכרת היא עדיין הסיבה השכיחה ביותר לאי־ספיקת כליות בקרב חולי דיאליזה ומושתלי כליה.

בשלביה הראשונים לא גורמת הסוכרת למחלות כליה. בממוצע חולפות כ־10 שנים מרגע גילוי הסוכרת ועד להופעת התסמינים הראשונים של מחלת הכליה.

ישנה חשיבות גדולה לאיזון מחלת הסוכרת כדי למנוע את הצורך בנקז כליה (צינורית המוחדרת לכליה ומעבירה את השתן ישירות ממנה והחוצה).

ישנן כמה סיבות נוספות למחלות כליה:

• לחץ דם גבוה. 15% מחולי הדיאליזה סובלים ממחלת כליה בעקבות יתר לחץ דם.

• זיהומים.

• נזק מטיפול תרופתי. ישנן תרופות מסוימות העלולות לגרום נזק לכליות (נפרו־טוקסיות Nephrotoxicity). את הנזק הגדול ביותר לכליות גורמים מינונים גדולים של משככי כאבים, ובמיוחד תרופות ממשפחת ה־NSAIDS (לדוגמה וולטרן ונורופן) ותרופות אנטיביוטיות מסוימות (לדוגמה גנטמיצין​ ואמיקצין).

• מחלות מבניות ותורשתיות של הכליות עצמן.

• חסימה של זרימת השתן מהכליה לשלפוחית השתן דרך השופכן או של זרימת השתן אל מחוץ לשלפוחית. חסימות אלו עלולות להוביל לפגיעה בתפקוד הכליות אם הן לא מטופלות בזמן.

• פגיעה בהספקת הדם לכליות. לפגיעה כזאת יכולות להיות סיבות שונות כמו התייבשות, אי־ספיקת לב​ או איבוד דם משמעותי.​​

מהם התסמינים של בעיות בכליות?

מחלת כליות, ב​שלביה המוקדמים, היא חסרת תסמינים בחלק ניכר מהמקרים​. אולם ככל שהמחלה מתקדמת מתחילים להופיע תסמינים, שנובעים מכך שחומרי פסולת מצטברים בגוף, מאזן הנוזלים והמלחים משתבש, ונוצר חסר בהורמונים שאותם מייצרת הכליה.

התסמינים שעלולים להופיע כוללים בצקות (שיופיעו לרוב לראשונה סביב העיניים, יכולות להיראות כנפיחות מתחת לעיניים), לחץ דם גבוה, עייפות ואנמיה.​ במקרים קיצוניים עלולים להופיע חולשת שרירים, קוצר נשימה, אובדן חלקי של ההכרה והפרעות בקצב הלב.​​

​​איך מאבחנים?

• בדיקת דם לקריאטינין. ניתן לאבחן את תפקוד הכליה באמצעות בדיקה של רמת הקריאטינין בדם.

הקריאטינין הוא מולקולה שנוצרת כתוצאה מחילוף החומרים בשרירים ומועברת דרך מחזור הדם אל הכליות. אלה מסננות את רוב הקריאטינין ומפרישות אותו לשתן. 

הכליות משמרות את רמת הקריאטינין בטווח התקין בגוף, ולכן בדיקה של רמת הקריאטינין בדם יכולה להעיד על תפקוד הכליות. כאשר תפקוד הכליות אינו תקין, תהיה רמת הקריאטינין בדם גבוהה, מאחר שהכליות לא מפנות אותו כהלכה.

• בדיקת שתן למיקרואלבומין. ניתן לאבחן מחלות כליה אפילו לפני שרמת הקריאטינין עולה, וזאת באמצעות בדיקת שתן. 

הסימן הראשון להופעת המחלה הוא הימצאות כמויות זעירות של חלבון מסוג אלבומין בשתן. בדיקת שתן כללית אינה רגישה דיה ולכן אינה מסוגלת לגלות כמויות זעירות של אלבומין, ויש לעשות בדיקת שתן מיוחדת לגילוי החלבון. 

את הבדיקה לגילוי מיקרואלבומין (לגילוי כמויות קטנות של אלבומין) - ניתן לעשות בשתי שיטות: בשיטה האחת יש צורך לאסוף שתן במשך 24 שעות ולהביאו למעבדה, ובשיטה האחרת ניתן להסתפק בדגימת שתן בודדת.

בשתי השיטות ניתן לאבחן את המחלה בשלביה הראשונים. אבחון מוקדם הוא קריטי, כיוון שבשלבים הראשונים של המחלה הטיפול בה הוא היעיל ביותר. ללא טיפול צפויה כמות החלבון בשתן לגדול בהדרגה​, ותפקודי הכליה ילכו ויידרדרו.​

נוסף על כך ישנן בדיקות נוספות להערכת תפקוד הכליות. 

​אילו טיפולים קיימים?

איזון לחץ דם

איזון לחץ הדם ממלא תפקיד חשוב במניעה של המשך ההידרדרות בתפקודי הכליה. כל עלייה של 10 מ"מ כספית בלחץ הדם הסיסטולי מגדילה בכ־7% את הסיכון לאובדן כושר התפקוד של הכליה.

אין להסתפק בהורדת לחץ הדם לערכים שמתחת ל־140/90, אלא יש לשאוף לרדת אל מתחת ל־130/80. אם הפרשת החלבון בשתן עולה על גרם ביממה, ייתכן שיש צורך לרדת אל מתחת ל־120/70. 

הטיפול להורדת לחץ הדם הוא לרוב באמצעות תרופות​. קבוצת התרופות ש​​מקובל לתת לחולי כליה שסובלים מיתר לחץ דם לא רק מקטינה את ערכי לחץ הדם, אלא גם מגינה על הכליות מפני הידרדרות נוספת. מדובר בתרופות שמעכבות את פעילות הפפטיד אנגיוטנסין.

משתמשים כיום בשלוש קבוצות של תרופות:

• מעכבי האנזים המהפך, ובאנגלית Angiotensin Converting Enzyme Inhibitors (לקבוצה הזאת שייכות תרופות כמו קפטופריל, אנלפריל, קונברטין, טריטייס).

• חוסמי הקולטן של אנגיוטנסין, ובאנגלית Angiotensin Receptor Blockers (לקבוצה הזאת שייכות תרופות כמו אוקסר, לוסרטן, אטאקנד, דיובאן).

• חסימה ישירה של האנזים רנין (למשל באמצעות התרופה ראסילז).

איזון סוכר

לסובלים ממחלות כליה בעקבות סוכרת הצעד החשוב ביותר הוא לאזן את רמות הסוכר בדם. אצל חולים שערכי הסוכר שלהם בדם קרובים לערכים התקינים פוחתת הפרשת החלבון בשתן, ומואט קצב ההידרדרות בתפקוד הכליה.

איזון כולסטרול

לסובלים ממחלות כליה בעקבות סוכרת חשוב מאוד גם להוריד את רמת הכולסטרול בדמם, משום שרמה גבוהה של כולסטרול פוגעת ישירות בכליות. נוסף על כך חולים אלה מצויי​ם בסיכון גבוה לפתח מחלת לב, וגם בשל כך הורדת רמת הכולסטרול חשובה.

דרכי טיפול נוספות

• שמירה על דיאטה דלה במלח ובחלבונים.

• הקפדה על פעילות גופנית.

• שמירה על משקל גוף תקין.

• במקרים קיצוניים יש צורך בדיאליזה או בהשתלת כליה.​

האם אפשר להחלים ממחלות כליות?

מכיוון שישנם מגוון גורמים להתפתחות של אי־ספיקת כליות, מה שקובע לאיזה כיוון תתפתח מחלת כליה הוא הסיבה לפריצתה.

למשל, מחלת כליה שנוצרת בעקבות סוכרת או לחץ דם גבוה היא בדרך כלל כרונית. לעומת זאת מחלת כליה שנוצרה מהתייבשות או מחסימה של דרכי השתן יכולה לחלוף אם מטפלים בגורם (בדוגמאות שניתנו: נותנים נוזלים או מסירים את החסימה, בהתאמה).

מה שחשוב הוא לגלות את מחלת הכליה בזמן כדי לעצור את המשך ההידרדרות ובכך לשמר את תפקוד הכליות.​

עלולים להיות סיבוכים?

כשיש פגיעה בכליה ייתכנו סיבוכים רבים, והם יופיעו בדרך כלל במצב שבו הכליה כבר כמעט אינה מסוגלת לתפקד. סיבוכים אלה כוללים:

• שיבושים במאזן המלחים בדם (אלקטרוליטים). חוסר בנתרן (+Na), עודף באשלגן (+K), חוסר בסידן (2+Ca) ועודף בזרחן (שמופיע בצורת פוספט PO4-3) העלולים לגרום בין היתר לבצקות, לחמצת מטבולית ולעודף בחומצת שתן (uric acid).​

• שיבושים במערכת העיכול. אלה עלולים לבוא לידי ביטוי בבחילות, באובדן תיאבון ובהימנעות מאכילה. התוצאה של כל אלה עלולה להיות ירידה משמעותית במשקל.

• פגיעה בכלי הדם. זו גורמת לטרשת מואצת של כלי הדם, ללחץ דם גבוה ולדלקת קרום הלב (pericarditis).

• פגיעה המטולוגית. זו באה לידי​​ ביטוי באנמיה, בפגיעה במערכת החיסון ובאי־תפקוד של הטסיות (טרומבוציטים) - מה שעלול להוביל לבעיות בקרישה.

• פגיעות במערכת השרירים והשלד. אלה כוללות חולשת שרירים, פיגור בגדילה אצל ילדים, פגיעה ברקמת העצם וכן פגיעה בפרקים.

• סיבוכים נוירולוגיים. התכווצויות שרירים, פגיעה עצבית (נוירופתיה) שבאה לידי ביטוי בתחושת נימול בקצות האצבעות ובאובדן תחושה, ובמקרים קיצוניים דלקת ברקמת המוח (אנצפלופתיה).

• סיבוכים אנדוקריניים. רמת שומנים גבוהה בדם (היפרליפידמיה), אי־סבילות לגלוקוז בשל עמידות לפעולת האינסולין, הפסקת המחזור אצל נשים (amenorrhea), אין־אונות ואובדן הפוריות אצל גברים.

• סיבוכי עור. העור עלול לשנות את גונו לצהבהב־חום, ולעיתים, כשרמות השתנן גבוהות, הוא מופרש בזיעה ומתגבש על העור בצורה של אבקה לבנה. סיבוכים אפשריים נוספים הם תופעות של גירוי בעור ושל גרד מטריד (pruritus).

​מהם סימני האזהרה שמחייבים פנייה מיידית לרופא?

סימני האזהרה כוללים, בין היתר: בצקת שהולכת ומחריפה, כאבים בחזה, דימום פתאומי, חולשה קיצונית של השרירים, התכווצויות שרירים והכרה מעורפלת.​

איך לומדים לחיות עם מחלת כליות כרונית?

חשוב לשמור על אורח חיים בריא, הכולל הימנעות מעישון​, תזונה מתאימה, פעילות גופנית סדירה ושמירה על משקל גוף תקין. חשוב גם להקפיד על מעקב רפואי קבוע ועל לקיחת התרופות כנדרש.

מטרת צעדים אלה היא למנוע את המשך ההידרדרות בתפקוד הכליות, כך שימשיכו לתפקד, מה שיבטיח איכות חיים טובה יותר.​​