מהי שלפוחית שתן רגיזה?
שלפוחית שתן רגיזה (באנגלית: Overactive Bladder) היא תסמונת שהלוקים בה חשים לעיתים קרובות בדחף פתאומי ועז להטיל שתן. מכיוון שהדחף הזה מופיע באופן בלתי צפוי, ייתכן קושי לשלוט בו.
לצורך להטיל שתן בדחיפות פעמים רבות במהלך היום והלילה מתלווים לעיתים תסמינים נוספים כמו דליפת שתן (נקראת גם "בריחת שתן" ו"אי־נקיטת שתן").
שלפוחית שתן רגיזה גורמת, בין היתר, למבוכה ועלולה לפגוע באיכות החיים. מהתסמונת הזאת סובלות בעיקר נשים, ורבות מהן מתביישות לחלוק את התחושות ואת התסמינים האלה עם בני הזוג שלהן ועם הרופא או הרופאה שלהן. התוצאה עלולה להיות פגיעה בתפקוד היום־יומי, הימנעות מפעילויות שונות ופגיעה בחיי המין.
החדשות הטובות הן שלאחר הצפת הבעיה, תשאול ואבחון יש כמה טיפולים שיכולים לסייע בהפחתת התסמינים ובכך לשפר את איכות החיים.
אף שהתופעה קיימת גם אצל גברים, המדריך שמוגש כאן מתייחס לתופעה הזאת רק אצל נשים.
מהם התסמינים של שלפוחית שתן רגיזה אצל נשים?
אלה הם התסמינים של שלפוחית שתן רגיזה:
• דחף בלתי נשלט להטיל שתן בעיתוי לא צפוי.
• תכיפות רבה בהטלת שתן במהלך היום.
• קימה לילית (Nocturia) לצורך הטלת שתן. התוצאה היא פגיעה ברציפות השינה ולכן גם באיכות השינה.
• דליפת שתן ("אי־נקיטת שתן") בלתי נשלטת שמתרחשת מייד לאחר הופעת הדחף העז להטיל שתן.
גם נשים שמסוגלות להתאפק ולא להטיל מייד שתן עלולות לסבול מפגיעה באיכות החיים שלהן כתוצאה מתחושת הדחף הפתאומית שחוזרת על עצמה שוב ושוב וכתוצאה מהקימות התכופות בלילות.
מה גורם לשלפוחית שתן רגיזה?
הכליות מייצרות את השתן, וזה מאוחסן בשלפוחית השתן. בעת הטלת השתן הוא עובר משלפוחית השתן דרך השופכה בדרכו החוצה.
כאשר השלפוחית מתמלאת, היא שולחת אותות למערכת העצבים על הצורך להטיל שתן. כך נוצרת התחושה שיש להטיל שתן. אצל רוב האנשים הטלת השתן היא פעולה נשלטת: הם יכולים להתאפק - אפילו למשך זמן רב יחסית - עד שמתאפשר להם להטיל שתן.
כשישנה האפשרות להטיל שתן, מערכת העצבים משדרת הוראה לכווץ את השרירים של שלפוחית השתן ובמקביל לרופף את השרירים המשמשים סוגרים של צינורית השתן (השופכה).
במקרים של שלפוחית שתן רגיזה המנגנון הזה פגום: האותות העצביים לכווץ את השרירים של שלפוחית השתן ולרופף את הסוגרים נשלחים באופן בלתי נשלט גם כשנפח השתן בשלפוחית נמוך.
במקרים של שלפוחית שתן רגיזה המנגנון הזה פגום: האותות העצביים שתומכים בריפיון של שלפוחית השתן ובכיווץ של השופכה אינם עובדים כראוי. כתוצאה מכך האות לריקון השלפוחית (כיווץ שרירי השלפוחית וריפיון סוגרי השופכה) נפגם ונשלח באופן בלתי נשלט גם כשנפח השתן בשלפוחית נמוך.
התוצאה היא התכווצות לא רצונית של שרירי שלפוחית השתן ותחושה של דחף להטיל מייד שתן. במקרים חמורים יותר נגרמת דליפת שתן.
מהם גורמי הסיכון לשלפוחית שתן רגיזה אצל נשים?
• מחלות נוירולוגיות שכתוצאה מהן יש פגיעה במערכת העצבים השולטת על תהליך האגירה וההתרוקנות של השתן.
• סוכרת.
• דלקת בדרכי השתן.
• שינויים הורמונליים בעקבות הפסקת הווסת (מנופאוזה).
• נטילת תרופות שגורמות לייצור מוגבר של שתן ולתחושת הצורך להתרוקן במהירות (למשל, תרופות מְשתנות).
• גיל מבוגר והפגיעה הקוגניטיבית שבמקרים רבים נלווית אליו (כמו מחלת אלצהיימר).
• עישון.
• צריכה מוגזמת של נוזלים, בייחוד משקאות מוגזים ומשקאות עתירי קפאין.
• צניחה של שלפוחית השתן.
• התרוקנות לא מלאה של שלפוחית השתן.
• קושי אובייקטיבי להגיע לשירותים בזמן.
האם שלפוחית שתן רגיזה עלולה לגרום לסיבוכים?
כן. הסיבוך השכיח ביותר הוא דליפת שתן בעקבות תחושת דחיפות להטיל שתן. במקרים מסוימים עלולות נשים לסבול מבריחת שתן שיש לה שתי סיבות בעת ובעונה אחת: בריחת שתן בעקבות תחושת דחיפות להטיל שתן ובריחת שתן בעקבות מאמץ (בשל העלייה בלחץ התוך־בטני).
בכל מקרה שבו בולטים התסמינים של שלפוחית שתן רגיזה - עם בריחת שתן או בלעדיה - הם עלולים לגרום ללחץ, לחרדה ואף לדיכאון.
כאמור, מי שסובלות משלפוחית שתן רגיזה עלולות לסבול מבעיות שינה ומקשיים בתפקוד המיני. יתר על כן, נשים רבות נמנעות מלעסוק בפעולות יום־יומיות רבות בגלל שלפוחית שתן רגיזה.
מתי לגשת לקבלת טיפול רפואי?
נשים רבות סבורות ששלפוחית שתן רגיזה היא חלק טבעי מתהליך ההתבגרות וההזדקנות. אף שהתסמונת אכן שכיחה יותר בגילים מבוגרים, היא אינה קשורה בהכרח לתהליך ההזדקנות.
אם התסמינים פוגעים באיכות החיים ובפעילות היום־יומית, מובילים למבוכה ולהימנעות מפעילויות מסוימות - מומלץ לפנות לבקשת עזרה רפואית.
כיצד מאבחנים שלפוחית שתן רגיזה?
החלק העיקרי באבחון הוא התשאול. קודם כול יש לברר האם אכן קיימת בעיה של שלפוחית שתן רגיזה: האם קיים דחף עז להטיל שתן בעיתוי לא צפוי? האם יש תכיפות רבה בהטלת שתן הן במהלך היום והן במהלך הלילה? האם קיימת דליפת שתן לא רצונית?
כמו כן יש לברר האם קיימים תסמינים נלווים כמו דליפת שתן במאמץ, בעת שיעול, עיטוש או צחוק וצניחה של איברי האגן.
יש חשיבות רבה לקבלת מידע על מחלות הרקע של המטופלת - כמו סוכרת ומחלות נוירולוגיות - ועל הטיפול התרופתי שהיא מקבלת. כמו יש לברר האם התסמינים פוגעים באיכות החיים שלה. לצורך הבירור הזה ייתכן שהמטופלת תתבקש למלא יומני הטלת שתן ושאלוני איכות חיים.
לאחר מכן יש לעשות בדיקה גופנית כדי לברר האם ישנה צניחה של איברי האגן, האם קיימת אטרופיה נרתיקית (הידקקות של רקמת הנרתיק בעקבות חוסר באסטרוגן), והאם יש בריחת שתן בעקבות שיעול או בעת הפעלת לחץ תוך־בטני.
כיצד מטפלים בשלפוחית שתן רגיזה אצל נשים?
לאחר שנשללים מצבים הגורמים ליצירת שתן רב ולהשתנה מרובה (תרופות, סוכרת, דלקת בדרכי השתן) ניתן לפנות לאחד מאפיקי הטיפול הבאים או לשלב ביניהם:
טיפול התנהגותי וטיפול מונע
הימנעות ממאכלים שמחמירים את התופעה כמו קפאין ומאכלים חריפים, הפחתת המשקל, גמילה מעישון, הימנעות משתייה כשעתיים לפני השינה.
פיזיותרפיה של רצפת האגן
חיזוק השרירים של רצפת האגן באמצעות תרגילים שונים, לימוד טכניקות שמאפשרות להשהות את הטלת השתן ולקבוע את עיתוי ההשתנה.
טיפול תרופתי
• טיפול מקומי באסטרוגן. האסטרוגן מוחדר לנרתיק בכדור (טבלייה בלשון הרוקחים) או במשחה. מדובר בטיפול יעיל מאוד שבמרבית המקרים מביא לשיפור התסמינים הקשורים למערכת השתן (דחיפות ותכיפות במתן שתן). כמו כן מסייע טיפול מקומי באסטרוגן במקרים של יובש בנרתיק או הידקקות של הנרתיק בנשים שלאחר גיל המעבר.
• טיפול מערכתי (לא מקומי) בכדורים. מטרת הטיפול: למנוע את ההתכווצות הלא רצונית של השרירים בשלפוחית השתן. קיימות שתי קבוצות עיקריות של תרופות שמשמשות להשגת המטרה הזאת:
קבוצת התרופות האנטימוסקריניות. הקבוצה הזאת כוללת תרופות כמו פסוטרודין (השם המסחרי: טוביאז), טולטרודין (השמות המסחריים: דטרוסיטול, מריוסי), טרוספיום (השם המסחרי: ספזמקס), סוליפנצין (השם המסחרי: וסיקר).
קבוצת האגוניסטים לבטא 3. זוהי קבוצת תרופות חדשה, שבישראל משוּוקת כעת רק נציגה אחת שלהן: התרופה מירבגרון (השם המסחרי: בטמיגה).
הוכח שהטיפול התרופתי מפחית את מספר הפעמים ביממה שבהם מופיע הדחף העז להטיל שתן - ביום ובלילה - וכן הוא מפחית את מספר המקרים של בריחת שתן.
פרופיל הבטיחות של הטיפול התרופתי הוא גבוה, אך עם זאת לכל תרופה ייתכנו תופעות לוואי, ויש לדון עליהן עם הרופא המטפל או עם הרוקח.
הרופא המטפל קובע את הטיפול המתאים לכל מטופלת בהתאם למחלות הרקע שלה. לכן על המטופלת לדווח לו על ההיסטוריה הרפואית שלה וכן על כל תרופה נוספת שהיא נוטלת.
טיפולים מתקדמים (במקרה של כישלון כל הטיפולים הקודמים)
• הזרקת בוטוקס לשלפוחית השתן.
• התקנת קוצב סקרלי שמייצר גירוי חשמלי בעצבים שאחראים להפעלת השרירים של שלפוחית השתן (מה שמגביר את השליטה על הסוגרים).
• גירוי העצב הטיביאלי. העצב הזה אומנם נמצא בכף הרגל, אך מקורו בעצבים הסקרלים שאחראים, בין היתר, לעצבוב של שלפוחית השתן ושל שרירי רצפת האגן.
ד"ר אריאל זילברליכט הוא מומחה לאורו־גינקולוגיה ולרצפת האגן במחלקת הנשים בבית החולים כרמל מקבוצת כללית
בהכנת המדריך השתתף ד"ר קובי כהן, רוקח קליני במחוז דן-פתח־תקווה בכללית ועורך בכיר של מדריך התרופות באתר כללית
