אוטיזם

​​​​​​​​​​מהו אוטיזם?

אוטיזם הוא שם כללי לקשת של מצבים שמבטאים הפרעה התפתחותית־נוירולוגית שמקשה על האדם לקיים אינטראקציה חברתית ותקשורתית.

בחומרת ההפרעה יש דרגות שונות שנקראות ספקטרום (בעברית: קשת). לכן השם המדויק הוא "הפרעה על הקשת האוטיסטית" ובאנגלית: Autistic Spectrum Disorder (בקיצור: ASD). במדריך שמוגש כאן נעשה שימוש במונחים שונים, אך כולם מציינים את אותה התופעה: אוטיזם, הפרעה אוטיסטית, הפרעה על הרצף/הקשת האוטיסטית.

האבחון של אנשים עם אוטיזם נעשה לרוב בשנים הראשונות לחייהם. עם זאת, בשנים האחרונות יותר ויותר ילדים ומבוגרים מאובחנים גם בגיל מאוחר יותר.

בעבר היו מקובלות הגדרות שונות להפרעות על הקשת: Autistic Spectrum Disorder (ובקיצור: ASD), תסמונת אספרגר, Pervasive Developmental Disorder (ובקיצור: PDD). אולם מאז פרסום הגרסה האחרונה של ספר האבחנות הפסיכיאטריות, שנחשב לתנ"ך של הפסיכיאטרים (DSM-5), השם המקובל הוא, כאמור, "הפרעה על הקשת האוטיסטית" או ASD.

הילדים שלוקים באוטיזם בדרגת חומרה קשה אינם מדברים או מדברים מילים בודדות, ולרוב התנהגותם שונה מאוד מההתנהגות המקובלת לבני גילם. לעומת זאת ילדים ב"ספקטרום" בדרגת חומרה קלה או בינונית יכולים לדבר או להתנהג בדומה לבני גילם, אולם לוקים בקשיים להבין ולקיים תקשורת הדדית תקינה וקשרים חברתיים.

ההפרעה מאופיינת בקשיים ובעיכובים באינטראקציה החברתית, בהבנת מצבים חברתיים, ​בהבנת האחר ובתפקידו של האדם עצמו במערכות חברתיות.

בחלק מהמקרים קיימות פגיעות ביכולות השפתיות, הקוגניטיביות, המוטוריות והחושיות. ההפרעה באה לידי ביטוי במגוון רחב של יכולות רגשיות של הילד (הבעת רגשות, זיהוי רגשות, גילוי אמפתיה) וכן בהתנהגויות "תבניתיות" שבאות לידי ביטוי במשחק ובשפה, קושי במעברים ובשינויים והיצמדות לשגרה.

נוסף על כל אלה תיתכן הפרעה בביטוי החושי שכוללת הפרעה משמעותית בוויסות החושי (תגובה מוגזמת או מופחתת מאוד לרעש/אורות/מגע), חיפוש מוגזם אחרי גירוי חושי או התעניינות יוצאת דופן בגירויים חושיים.

בשנות ה־50 של המאה הקודמת עוד ראו באוטיזם הפרעה פסיכולוגית שנובעת מאם שדחתה את תינוקה ולא נענתה לצרכיו. בניגוד לגישה הזאת, כיום יודעים שלאוטיזם יש סיבות גנטיות, מטבוליות וסביבתיות.

מהם המאפיינים של אוטיזם?

בדרך כלל ביטויי האוטיזם מתחילים להיראות כבר בשנות החיים הראשונות ולפעמים לפני גיל שנה. עם זאת, לעיתים הילד מצליח לנהל קשרים חברתיים בצורה סבירה בגיל צעיר, וההפרעה הופכת לברורה יותר רק כשהילד גדל, ונדרשת ממנו אינטראקציה חברתית משוכללת יותר.

כמו כן שכיח שילד מטופל בגלל קשיים אחרים בגיל צעיר כמו קשיי שפה, הפרעת חרדה או הפרעת קשב וריכוז, ורק לאחר טיפול בקשיים האלה נחשפים הקשיים התקשורתיים הראשוניים של הילד.

התסמינים העיקריים שמופיעים בילדים שאובחנה אצלם הפרעה בספקטרום האוטיסטי קשורים לתפקוד הבין־אישי והחברתי:

• אינטראקציה חברתית לקויה. ליקויים בהדדיות חברתית ורגשית, קושי בהבנה של התנהגות חברתית, ביצירת קשר או בניהול שיחה, נטייה להמעיט בשיתוף רגשות, חוויות ומחשבות, נטייה שלא ליזום אינטראקציות עם אחרים או להמעיט בכך עד מאוד.

• ליקויים בתקשורת המילולית והבלתי מילולית. היעדר שימוש בשפה או שימוש שאינו יעיל בשפה, שפת גוף מועטה או חסרה לחלוטין, אי־יצירת קשר עין או יצירת קשר עין לקוי או לא עקבי, חוסר התאמה בין הבעות הפנים, שפת הגוף והתוכן המילולי, קושי להבין הבעות פנים, אינטונציה ומחוות גוף.

• חוסרים בפיתוח, בשימור ובהבנה של יחסים - החל מהקושי להתאים התנהגות לקונטקסט החברתי, עבור דרך קשיים בשיתוף במשחק דמיוני או ביצירת קשרים חברתיים וכלה בחוסר עניין באחרים.

נוסף על הלקוּת החברתית הבין־אישית קיימים מאפיינים התנהגותיים אופייניים, אך לא כולם חייבים לבוא לידי ביטוי:

• תנועות מוטוריות, שימוש בחפצים, דיבור סטריאוטיפי או חזרתי. למשל, נפנוף ידיים בזמן התרגשות, הליכה על קצות האצבעות, סידור משחקים בשורה, אקולליה ( הדהוד של המילה האחרונה ששמע), ציטוטים מסדרות או מספרים, תבניות דיבור חזרתיות. 

• התעקשות על אותו הדבר: דבקות נוקשה ברוטינות או בדפוסים טקסיים של התנהגויות מילוליות ולא מילוליות. למשל, התעקשות לעשות פעולות באותו האופן, לאכול מדי יום אותם מאכלים וללבוש אותם בגדים. ההתנהגויות האלה יכולות להעיד על מצוקה קיצונית משינויים קטנים, על קושי במעברים ועל דפוסי חשיבה נוקשים. 

• עניין צר מאוד, עוצמתי וממוקד בתחומי עניין שהם לא נורמטיביים, למשל היצמדות לחפץ באופן לא שגרתי, עיסוק־יתר בתחומי עניין ייחודיים, בפעילות או במשחק.

• רגישות־יתר או תגובת חסר לגירוי תחושתי או עניין יוצא דופן במאפיינים התחושתיים של הסביבה. למשל, אדישות​ לכאב/טמפרטורה, רתיעה מצלילים או ממרקמים ספציפיים. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, במישוש, בליקוק או בטעימה של חפצים בצורה לא מתאימה, בתגובה של התפעמות מאורות או מתנועה.

הליקויים במישור החברתי

תופעות האוטיזם משתנות בחומרתן ובאופן הביטוי שלהן בילדים שונים ובגילים השונים. עם זאת, לרוב הילדים האוטיסטים יש ליקויים ביכולת להעניק תשומת לב לאדם אחר או לשתפו. הם מתקשים - באופן מלא או חלקי - ליצור קשר עין לצורך שיחה או שיתוף.

לעיתים קשר כזה מלוּוה זמנית בחיוך או בחיבוק, אבל התנהגות כזאת מקורה ביוזמתו של הילד האוטיסט, וקשה לעורר אותה באמצעות אדם אחר.

זאת בשונה מתינוקות ומילדים שאינם סובלים מאוטיזם, שמגיבים בחיוך שמלוּוה בקשר עין בתגובה לחיוך או לגילוי חיבה מהורה או מאדם מוכר אחר.

הילד האוטיסט אינו משתתף בדרך כלל במשחקי חברה - גם הפשוטים ביותר - ומעדיף להעסיק את עצמו לבד. כשהוא מנסה לשחק או לתקשר עם אחרים, הוא מתקשה להבין את נקודת המבט שלהם, מתקשה לקבל רעיונות שהם מביאים למשחק או לשחק בתורות.

לעיתים מעדיפים הילדים האוטיסטים לשחק עם מבוגרים (שמתאימים את עצמם אליהם) או עם ילדים קטנים מהם.

לעיתים ילד עם הפרעה אוטיסטית יפגין מוטיבציה למשחק משותף או יפגין עניין בפעילות חברתית, אך הוא לא יידע כיצד להשתלב בהם. למשל, ילד אוטיסט שיתקרב לילדים שמשחקים בפארק השכונתי יעמוד לידם, אבל לא יעשה דבר כדי לשדר שהוא מעוניין להצטרף למשחק.

ילדים עם הפרעה אוטיסטית מתקשים "להיכנס לראשו" של אדם אחר. הם מתקשים להבין שילד או מבוגר יכולים להרגיש אחרת מהם, מתקשים להפגין אמפתיה לכאב או לצער של אדם אחר, מתקשים להבין שמשהו שעשו פגע באדם האחר. אוטיסטים מבוגרים לעיתים מעידים שהם מזהים את הצער ואת הכאב של האחר, אבל אינם יודעים כיצד להגיב.

הליקויים במישור התקשורתי

לילדים אוטיסטים יש בעיה בתקשורת המילולית. אצל חלקם התפתחות השפה מתעכבת, אך טווח הפגיעה יכול להיות רחב: מחוסר דיבור מוחלט ועד כושר דיבור בולט שבא לידי ביטוי בדיבור רב ובשימוש בשפה גבוהה, אך ללא הקפדה אם בן השיח מבין או מתעניין.

ילד אוטיסט עשוי לדבר בשפה אישית ייחודית שמובנת רק לו או לקרובים לו (כמו ג'יבריש או מילים מומצאות או היפוך כינויי גוף: האוטיסט מתייחס לעצמו ב"אתה" או ב"הוא"). מאפיין אפשרי נוסף של הדיבור האוטיסטי הוא שימוש בתבניות דיבור ובציטוטים שרכש מצפייה בסרטים ובסדרות או מקריאת ספרים, אך ללא הקשר חברתי ברור.

תופעה בולטת אפשרית נוספת בקרב ילדים אוטיסטים היא אינטונציית דיבור לא שגרתית: דיבור מכני, שימוש בעוצמות קול שאינן מתאימות לסיטואציה, טון שטוח, הפסקות בשטף הדיבור ועוד. תופעה ​נוספת היא אקולליה, חזרה על צליל או על מילה שהילד שמע לאחרונה.

הליקויים במישור ההתנהגותי

ההיבטים ההתנהגותיים שמאפיינים אוטיסטים קיימים גם בהפרעות אחרות, וחלקם - בדרגת חומרה קלה יותר - גם באנשים שאינם על הרצף. השאלה היא עד כמה ההתנהגות "משתלטת" ומפריעה לתפקד.

ילדים אוטיסטים נוטים להציג דפוסי התנהגות חזרתיים ומצומצמים. דוגמה: שכיח שיופיעו תנועות גוף חוזרות ומונוטוניות, למשל האוטיסט מנפנף שוב ושוב את כפות הידיים או מסתובב סביב עצמו.

מאפיין דומה נוסף הוא התנהגות מקובעת כמו סידור חפצים בשורה, הסעת מכונית הלוך ושוב, ביצוע פעולות באותו הסדר או באותו האופן, התעסקות מוגברת בחפצים ובחלקי חפצים והיצמדות חריגה אליהם.

ילדים אוטיסטים מתקשים לעיתים קרובות לחרוג מהשגרה ולהסתגל למצבים ולמקומות חדשים, והם עלולים להגיב בהתפרצות, בבכי ובהתקף זעם על שינויים בהתנהלות שאליה התרגלו.

גם תחומי העניין של האוטיסטים נוטים להיות צרים ויוצאי דופן. הם יכולים להתעניין באותו נושא/משחק/חפץ/סרט במשך זמן רב, ללמוד אותו לעומק, לחזור אליו שוב ושוב ולסרב לדבר על נושאים אחרים או לעסוק בהם.

הליקויים בתחום התחושתי

תחום נוסף שעלול להיות לקוי בילדים אוטיסטים הוא התחושה. הם עלולים להגיב בעוצמה רבה לגירוי שלא היה מפריע לילד ללא אוטיזם (תגובתיות־יתר) או לא להגיב לגירוי שהיה מפריע לילד ללא אוטיזם (תת־תגובתיות).

כמו כן עשויים ילדים אוטיסטים לבלות זמן רב בעיסוק תחושתי (מישוש, חיטוט, צפייה בחפץ מסתובב או זז), להפגין התנהגות לא מקובלת שקשורה לגירוי תחושתי (ליקוק, הכנסה לפה, הרחה של חפצים במצבים לא מתאימים) או להגיב לגירוי חושי בצורה מוזרה (למשל להתבונן מקרוב מאוד בחפץ).

ילדים אוטיסטים עלולים לפגוע בעצמם, לפעמים במכוּון ולפעמים בהיסח הדעת: לצבוט את עצמם, להכות, להטיח את גופם או את הראש ברצפה או בקיר וכד'.

האם אוטיסטים לוקים גם בפיגור שכלי?

בעבר בין 2/3 ל־3/4 מהאוטיסטים המאובחנים סבלו ממה שהוגדר "מוגבלות שכלית התפתחותית". ב־20 השנים אחרונות, עם הרחבת ההגדרות של אוטיזם, המגמה התהפכה, וכיום רק כרבע מהמאובחנים מוגדרים "מוגבלים מהבחינה השכלית ההתפתחותית".

עם זאת, גם לאלה שמוגדרים "מוגבלים שכלית" יש לעיתים כישרון מפותח יחסית בתחום מסוים כמו הרכבת פאזלים, אמנות או מוזיקה.

המנבאים הטובים ביותר לעתיד הילד האוטיסט הם רמת התפקוד שלו בתחום השפה בסביבות גיל 5 שנים ומנת המשכל שלו. עם זאת, גם אוטיסטים שמגיעים לגיל בגרות ומפגינים תפקוד שמוגדר תקין ממשיכים לסבול מבעיות במישורים החברתי, התקשורתי וההתנהגותי, אם כי בעוצמה פחותה.

מהן ההפרעות הנלוות (קומורבידיות) לאוטיזם?

אוטיזם (ASD) מלוּוה לעיתים קרובות בקומורבידיות רפואית ופסיכיאטרית. ממחקרים עולה שהקומורבידיות הנפוצות ביותר כוללות הפרעת קשב וריכוז (ADHD) הפרעות חרדה, הפרעות דיכאון, אפילפסיה, הפרעות שינה​, הפרעות במערכת העיכול, הפרעות אכילה ותזונה (שכיחה במיוחד: בררנות קיצונית), ליקויי שמיעה וראייה. כמו כן יש שכיחות מוגברת של השמנת־יתר, של סכיזופרניה ושל ​​הפרעה דו־קוטבית.

קבוצות גיל ומגדר שונות אלה מאלה בשכיחות הקומורבידיות. לדוגמה, ADHD שכיח יותר בקרב בנים, ואילו אפילפסיה שכיחה יותר בקרב בנות. דוגמה נוספת: שכיחות ה־ADHD והחרדה עולה עד גיל ההתבגרות. 

הבנה של שכיחות הקומורבידיות באוטיזם חשובה לצורך טיפול מותאם אישית ולשם מתן תמיכה מתאימה.

עד כמה נפוץ האוטיזם?

בעשורים האחרונים ישנה בכל העולם עלייה מתמדת באבחון אוטיזם. העלייה הזאת מיוחסת - לפחות בחלקה - למודעות גבוהה יותר לתסמונת הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב אנשי המקצוע.

סיבות נוספות לגידול במספר האבחונים הן שינויים בהגדרת האוטיזם (הרחבת ההגדרה והאפשרות למתן האבחנה לצד אבחנות נוספות) וכן שינויים באורח החיים שחושפים יותר עוברים לגורמי סיכון ביולוגיים כמו גיל מבוגר של ההורים בעת הלידה.

לפי ה־CDC, בארצות־הברית באחת מכל 36 לידות (2.8% מהלידות) נולד ילד אוטיסט, אם כי יש שונוּת בין מדינות שונות ובין קבוצות אוכלוסייה שונות. בארץ, לפי הנתונים האחרונים שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1 מכל 142 בני אדם (0.7%) - בכל הגילים - קיבל אבחנה שהוא אוטיסט.

יש להדגיש: הנתונים הסטטיסטיים מתייחסים לקבוצות גדולות של אוכלוסייה, ואין בהם כדי לאפיין אדם מסוים.

מה גורם לאוטיזם?

עדיין לא ידוע בוודאות מה גורם לאוטיזם, אך קרוב לוודאי שלאוטיזם יש גורמים משולבים רבים הן גנטיים והן סביבתיים (בלשון הרופאים: מנגנון פולי־גנטי מולטי־פקטוריאלי). בעבר הייתה דעה שלפיה אוטיזם נובע מריחוק רגשי של ההורים (ובעיקר של האם) מהתינוק, אולם מחקרים רבים שללו את ההנחה הזאת.

מחקרים משפחתיים ומחקרי תאומים מחזקים את הסברה שלאוטיזם יש בסיס גנטי שעליו "מתלבשים" גורמים סביבתיים - הן תוך־רחמיים והן לאחר הלידה - שדוחפים את הגנים לביטוי שמייצר תמונה של אוטיזם.

רק בכ־10% מהמקרים ניתן להצביע על גן יחיד שגורם לאוטיזם. רוב מקרי האוטיזם נובעים משילוב של כמה גנים, לרוב כאלה ששכיחים באוכלוסייה הרגילה. בחלק מהתסמונות הגנטיות המוכרות יש שכיחות מוגברת של אוטיזם, למשל בתסמונת דאון, בתסמונת ה־X השביר, בתסמונת רט ובתסמונות רבות נוספות.

ממחקרים על תאומים זהים עולה כי אם אחד התאומים אוטיסט, הסיכון שאחיו התאום (הזהה) יהיה גם הוא אוטיסט נע בין 60% ל־90%.

כשמדובר בתאומים לא זהים או באחים רגילים שאחד מהם אוטיסט, הסיכון שהאח האחר יהיה אוטיסט נע בין 3% ל־10%. שיעור הסיכון הזה אינו מושפע מהמעמד הסוציו־אקונומי של ההורים או מהשכלתם.

הסיכון עולה אם הילד האוטיסט הראשון במשפחה הוא בת או אם יש כמה אחים שקיבלו אבחנה שלפיה הם אוטיסטים. הממצאים האלה מחזקים את הצורך לעשות בירור גנטי אם אובחן במשפחה ילד אוטיסט.

במשפחות שבהן יש בני משפחה אוטיסטים ישנה שכיחות מוגברת של הפרעות התפתחותיות, נוירולוגיות ופסיכיאטריות כמו לקות שפה, לקויות למידה, ADHD, חרדה, דיכאון, הפרעה דו־קוטבית, סכיזופרניה ואפילפסיה.

גורמים שנקשרו לעלייה בשכיחות האוטיזם הם גיל הורים מבוגר (בעיקר גיל האב), זיהומים תוך־רחמיים בהיריון ( למשל CMV) או זיקה (Zika)​, חסר בוויטמין D​ בהיריון ובילדות המוקדמת, רעלת היריון, לידה מוקדמת (פגות) והפריה חוץ־גופית.

בכמה מחקרים נמצא קשר בין מחלת חום ממושכת של האם, בעיקר שפעת​, לעלייה בסיכון לאוטיזם.

יש תרופות מסוימות, שאם האם נטלה אותן בהיריון הן עלולות להעלות במעט את הסיכון לילד אוטיסט. אישה הרה או שמתכננת היריון צריכה להתייעץ עם הרופא המטפל שלה בנוגע לכל תרופה שבכוונתה לקחת - קבועה או זמנית. עם זאת יש לזכור שלרוב הטיפול במחלת האם חשוב יותר מאשר העלייה הקטנה בסיכון לאוטיזם בצאצא.

ישנם גורמים נוספים שהועלה החשד שהם מעלים את הסיכון לאוטיזם, אך אין הוכחות ברורות לכך: מתן אקמול בילדות המוקדמת, חשיפה לזיהום סביבתי וצפייה במסכים במשך שעות רבות מגיל צעיר.

מה שהוכח באופן עקבי במחקרים איכ​ותיים רבים, רבי משתתפים (מחקרי אוכלוסייה על מאות אלפי ילדים) הוא שאין שום קשר בין חיסונים לבין אוטיזם. המאמר המקורי שקשר בין החיסון המשולש (MMR) לאוטיזם נמחק מהעיתונות הרפואית, והרופא שכתב אותו נשפט בבית משפט אנגלי, ורשיונו נשלל.

התובנה העיקרית של העשור האחרון היא שהתהליך העיקרי שגורם לאוטיזם בילד הוא יחסי הגומלין בין משלב גנים לבין גורמים סביבתיים. שילוב של גורמים גנטיים הופך עובר/ילד לרגיש יותר לגורמים סביבתיים.

כדאי לנסות לשלוט במה שניתן: להימנע מעישון בהיריון, ליטול חומצה פולית​ וּויטמין D, להפחית שעות מסכים.

קבלת חיסונים מראש, לפני ההיריון, נגד מחלות נגיפיות כמו שפעת ואדמת​ מקטינה את התחלואה במחלות האלה ועשויה להקטין את הסיכון להולדת ילד שסובל מאוטיזם. יש להימנע לחלוטין משתיית אלכוהול בהיריון, ויש לברר עם הרופא ועם הרוקח את מידת בטיחותה של כל תרופה שרוצים לקחת בהיריון.

​אילו סימנים עלולים להעלות חשד לאוטיזם?

בגיל הרך והצעיר: 

אור אדום צריך להידלק אצל ההורים נוכח ליקויים בהתפתחות החברתית של התינוק. חוסר בכישורים חברתיים בגיל הרך בא לידי ביטוי בדרכים הבאות:

• קשר עין לקוי או חסר. חשוב שרופא עיניים שהתמחה ברפואת עיניים לילדים יבדוק את ראיית הילד כדי לוודא שלא מדובר בבעיית ראייה.

• תינוק/פעוט שאינו מגיב לקריאה בשמו. חשוב לעשות בדיקת שמיעה כדי לוודא שלא מדובר בלקות שמיעה.

• תינוק/פעוט שאינו מצביע על חפצים.

• תינוק/פעוט שאינו משתמש בג'סטות פשוטות כמו "ביי ביי", הרמת ידיים כדי שירימו אותו, הנדת ראש לכן/לא, מחיאת כפיים.

• תינוק/פעוט שרוב הקולות/מילים שהוא מוציא אינם מכוּונים לתקשורת עם אחרים.

• איחור בדיבור או חוסר דיבור מוחלט שאינו מפוּצה במחוות או בתקשורת לא מילולית (הצבעה, ג'סטות).

• תינוק/פעוט שאינו יוצר קשר הדדי עם ההורים: אינו מראה חפצים שיש לו עניין בהם, אינו פונה בצורה ברורה כדי לבקש עזרה, אינו מגיב למשחק הדדי פשוט ( למשל גלגול כדור או משחק "קוקו").

• תינוק/פעוט שאינו מחייך בתגובה לחיוך או כדי ליצור תקשורת.

• תינוק/פעוט שאינו מפגין עניין בילדים אחרים.

וישנן התנהגויות חשודות נוספות:

• תינוק/פעוט שעסוק זמן רב במשחק חזרתי ולא מגוּון, למשל סידור חפצים בשורות או הסעה של מכונית משחק הלוך ושוב.

• תינוק/פעוט שמעסיק את עצמו בגרייה תחושתית בצורה מוגזמת, למשל הוא יכול לשבת שעות ולהתבונן בחפצים מסתובבים כמו מאוורר או מכונת כביסה, להתבונן בחפצים מזוויות משונות, לקרב מאוד חפצים לעיניים, להימשך מאוד לגירוי פיזי או להירתע ממנו, למשל רעש חזק, חומרים מסוימים, מגע גופני. אצל חלק מהילדים עלולה להופיע פגיעה עצמית, למשל הכאה עצמית או גירוד עד זוב דם.

• איחור בהתפתחות של אופני תקשורת שונים, בעיקר לא מילוליים, ושל כישורים חברתיים או נסיגה בפרמטרים האלה לאחר שהתפתחו מעוררים חשד לאוטיזם ומחייבים לפנות בהקדם להערכה התפתחותית. יש לציין שבאוטיזם יופיעו רבים מהסימנים שמוזכרים למעלה ולא רק סימפטום אחד או שניים. 

לקראת גיל בית ספר יכולים הסימנים להשתנות:

• לעיתים יש קשר עין, אך איכותו אינה טובה או שהוא אינו רציף.

• הילד עשוי להפגין מוטיבציה חברתית, אך הוא מתקשה ליצור ולשמר קשרים חברתיים עם בני גילו.

• הוא מתקשה להבין את חלקו ואת רגשותיו של האחר באינטראקציה משותפת.

• הוא מתקשה להבין מצבים חברתיים ורמזים חברתיים: הוא מתקשה להבין דקויות והומור, ציניות וסאב טקסט (להבין בין השורות).

• הוא ממעט ביוזמות חברתיות ולעיתים קרובות נראה שהוא מסתפק בלהיות בחברת עצמו ומעסיק את עצמו בנושאים שמעניינים אותו.

• אם הילד רכש שפה, הוא משתמש בה בצורה לא מתאימה, למשל מדבר על נושאים שמעניינים רק אותו ולא קשוב לאחר או לא מגיב לדבריו. לפעמים הילדים האלה מדברים בשפה גבוהה שאינה מתאימה לשיחה רגילה.

• הילד עשוי להיתפס לתחומי עניין ספציפיים ומצומצמים ולדבר כמעט רק עליהם.

• הילד עשוי לשלב בדיבור ציטוטים מסדרות/ספרים/שירים ללא הקשר ברור, ולפעמים הדיבור או ניגון הדיבור נשמעים מוזרים (למשל, הפסקות ללא סיבה, דיבור שטוח או מכני או בעוצמות משתנות ללא הסבר).

• ההתנהגות האופיינית לילדים שעל הרצף מתאפיינת בקבעונות ובנוקשות בחשיבה ובתחומי העניין, קושי במעברים ובשינויים, היצמדות לשגרה ולעיתים טקסים קבועים שהילד מתעקש לעשות באותו הסדר ובאותו המקום והזמן. כשחורגים מהשגרה הילד עלול להגיב בעוצמה רבה בהתקף זעם או בבכי, וקשה להרגיעו. 

• סימנים נוספים שעלולים להופיע בכל גיל הם תנועות סטריאוטיפיות בזמן התרגשות או לחץ, למשל נפנופי ידיים ותנועות של האצבעות.

• תופעה נוספת שאופיינית לכל הגילים היא בררנות קיצונית באוכל, אכילה של מספר מזונות מועט, היצמדות למרקם או לצבע מסוימים של מזון (או רתיעה ממרקמים ומצבעים מסוימים), סידור המזון בצורה מסוימת בצלחת.

ילדים שמאובחנים בגיל בית ספר הם לרוב בעלי יכולות קוגניטיביות ולימודיות טובות, ולפעמים הצליחו לתפקד בצורה חברתית סבירה בגיל צעיר, אך כשהדרישות החברתיות משתכללות, הקשיים מתגלים במלוא עוצמתם. 

גם בגיל בית ספר סימן אחד או שניים אינם מצביעים בהכרח על אוטיזם, וייתכן שיש להם הסבר אחר.

אם אתם חושדים שילדכם על הרצף האוטיסטי, פנו לרופא הילדים או המשפחה כדי שיפנה את הילד למערכות האבחון של קופת החולים. כאן מובא כל המידע על הטיפולים שלהם זכאי ילד אוטיסט.

נכון, ההמתנה לאבחון ארוכה, אולם המלצתנו היא לחכות לאבחון במוסד ציבורי כמו קופת חולים, בית חולים או מרכז מוכר לאבחון אוטיזם, שכן האבחונים האלה הם מעמיקים ומקצועיים ויבטיחו שילדכם יקבל את האבחנה הנכונה ובהמשך את הטיפול הנכון.

אבחנה של אוטיזם היא מורכבת, והאבחנה המבדלת (כלומר האפשרויות לאבחנות אחרות) היא רחבה. לכן עדיף לחכות לאבחון מקיף ולא לפנות לאבחון פרטי מזורז.

איך מאבחנים אוטיזם?

כאשר עולה לראשונה חשד ללקות תקשורת, ההמלצה להורים היא להתייעץ עם רופא הילדים. במקרה הצורך יפנה הרופא את הילד למכון להתפתחות הילד או ליחידה שמתמחה בטיפול בגיל הרך באזור מגוריו. שם יעבור הילד הערכה מקיפה יותר כדי לקבוע את הסיבה לקשייו.

את ההערכה נותנים לרוב כמה אנשי מקצוע. בארץ כל אבחון חייב לכלול אבחון רפואי (של נוירולוג ילדים או של רופא התפתחותי או של פסיכיאטר ילדים) ואבחון פסיכולוגי (של פסיכולוג התפתחותי או קליני או שיקומי או חינוכי בעלי הכשרה בתחום).

כיום אין בדיקות מעבדה או בדיקות הדמיה שמאבחנות אוטיזם. הגורמים המאבחנים מחויבים להתבסס על מבדקים ועל שאלונים מקובלים בתחום, והאבחון צריך לכלול גם הערכה קוגניטיבית (שאותה עושה הפסיכולוג). האבחון מתבסס גם על ניסיונם הרב של אנשי המקצוע המאבחנים.

אנשי מקצוע חשובים נוספים בתחומי האבחון והטיפול הם קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק ועובדים ​סוציאליים. 

האם יש טיפול לאוטיזם?

הטיפול באוטיזם הוא כוללני ורב־מקצועי, ומשולבים בו אנשי מקצוע ממקצועות הבריאות השונים. על הצוות ליצור תוכנית פעולה כוללת לטיפול בילד בבית ובמסגרת החינוכית. ההורים הם שותפים מרכזיים בטיפול.

ממחקרים עולה כי ככל שההתערבות נעשית בגיל מוקדם יותר, והיא אינטנסיבית יותר, כך גדלים הסיכויים לבניית דפוסי תקשורת ויחסים תקינים יותר.

זוהי הסיבה שהמדינה בנתה מערך מענים במערכות השונות - חינוך, רווחה, בריאות - שמיועד בעיקר לילדים קטנים שקיבלו אבחנה שלפיה הם אוטיסטים.

המענים ממשיכים להינתן גם בילדות המאוחרת ובבגרות, אולם הם פוחתים.

בטיפול מושם הדגש על רכישת התנהגות שמותאמת למצב, על רכישת היכולת לחקות את האחר, על רכישת שפה ועל חיבור עם ילדים בני אותה שכבת גיל. תוכנית הטיפול מותאמת אישית לפי יכולותיו וקשייו של הילד המטופל. בגיל מבוגר יותר הוכח שאימון לשיפור הכישורים החברתיים יעיל אף הוא - במיוחד במסגרת טיפול קבוצתי.

לצד אלה חשוב לתת תמיכה להורים שכן התברר כי זו חיונית לשלומו הכולל של הילד. מרבית הילדים האוטיסטים זקוקים בגיל הצעיר למסגרת חינוך מיוחדת, גם אם כישורי השפה שלהם קרובים לנורמה. כשמדובר באוטיסטים מאובחנים בגיל בית ספר בעלי כישורי למידה טובים, כיום המגמה היא לשלב אותם בכיתות רגילות (לצד מתן תמיכה) או בכיתות תקשורת.

ילדים בתפקוד נמוך לרוב משולבים בבתי ספר כוללניים שמותאמים לתת מענה לצורכיהם המורכבים.

אין טיפול תרופתי מוכח לאוטיזם. קיימות טענות על הצלחה של טיפולים שונים לאוטיזם, למשל שינויי תזונה ומתן תוספי תזונה מסוימים, אך למרבה הצער אף לא אחד מהם הוכיח את יעילותו או עמד בביקורת מדעית אמיתית.

יתר על כן, לא זו בלבד שטיפולים כאלה לא עזרו, אלא הם עיכבו את התחלת הטיפולים ההתנהגותיים, שהם האמצעי היחיד שהוכח עד כה כי ביכולתו לסייע לילדים אוטיסטים.

אצל ילדים ואנשים אוטיסטים שסובלים מתסמינים פסיכיאטריים עשוי טיפול בתרופות פסיכיאטריות להשפיע לטובה. מדובר בתסמינים כמו היפראקטיביות, התקפי זעם, נטייה לאלימות פיזית, נטייה לגרימת נזק עצמי, חרדה, דיכאון והתנהגות אובססיבית כפייתית.

האם יש עדויות לטיפול מוצלח באוטיזם?

יש עדויות משכנעות וברורות שטיפול התנהגותי אינטנסיבי שמתחיל בגיל צעיר ושמתמקד בהתפתחות התפקוד החברתי וההתנהגותי עשוי להביא לשיפור משמעותי. רוב הילדים זקוקים גם לטיפול שפתי.

מהו הסיכוי שילד אוטיסט ינהל חיים עצמאיים?

כיון שאוטיזם נגרם ממנעד גדול של גורמים גנטיים וסביבתיים, לא ניתן לצפות מראש איזה ילד אוטיסט יוכל לנהל בהתבגרותו חיים עצמאיים.

ממחקרים עולה שהתערבות טיפולית מוקדמת ותפקוד קוגניטיבי ושפתי תקינים בזמן האבחנה מעידים על התקדמות משמעותית בתחום החברתי והתפקודי. מאובחנים כאלה - לפחות בחלקם - יגיעו לתפקוד עצמאי. לעומת זאת, מאובחנים אחרים יזדקקו לעזרה ולתמיכה במשך כל ימי חייהם.

ד"ר​ דורית שמואלי היא מומחית בנוירולוגיית ילדים ובהתפתחות הילד ורכזת תחום התפתחות הילד בכללית