ירידה בשמיעה: כל הסיבות האפשריות

​360 מיליון אנשים ברחבי העולם סובלים מאובדן שמיעה ברמה כלשהי, כך לפי ארגון הבריאות העולמי. אם אתם בין האנשים שחוו או חווים אובדן שמיעה, אתם יודעים עד כמה זה עלול להיות מתסכל. אם עוד לא יצא לכם, שימו יד על אחת האוזניים למשך דקה ותקבלו קצת מושג.

רוב האנשים, אם ישאלו אותם, יניחו שאובדן שמיעה נובע מהגיל. זו סיבה אחת, ושכיחה למדי, אבל יש עוד רבות - חלקן מדאיגות פחות, חלקן יותר, חלקן מפתיעות - ולכולן נתייחס בהמשך. וגם: מתי לפנות לרופא? איך מטפלים? יוצאים לדרך, הקשב!

קצת על האוזן... 

האוזן היא איבר מתוחכם ויעיל להפליא: היא מעבירה גלי קול למוח, והוא מתרגם אותם לצלילים ולמילים.

האוזן מורכבת משלושה חלקים:

1. האוזן החיצונית. זו כוללת את האפרכסת, את תעלת האוזן ואת המשטח החיצוני של עור התוף.

2. האוזן התיכונה. זו כוללת את המשטח הפנימי של עור התוף ושלוש עצמות שמע זעירות: הפטיש, הסדן, והארכובה.

3. האוזן הפנימית. זו מורכבת משני חלקים: השבלול, שהוא איבר השמיעה, והתעלות, שהן חלק ממערכת היציבות ושיווי המשקל.

מהן הסיבות לירידה בשמיעה?

הירידה בשמיעה נחלקת לשלושה סוגים עיקריים:

• ירידה בשמיעה ההולכתית - פגיעה בהעברת גלי הקול בגלל נזק באוזן החיצונית ו/או באוזן התיכונה.

• ירידה בשמיעה העצבית - פגיעה באוזן הפנימית או בעצב השמיעה עצמו.

• ירידה מעורבת - נוצרת בגלל פגיעה מורכבת בחלקי האוזן השונים.  

מבנה האוזן

מהן הסיבות לירידה בשמיעה ההולכתית?

• שעווה מרובה באוזן היא הסיבה השכיחה ביותר לירידה בשמיעה ההולכתית. עודף שעווה חוסם את המעבר לגלי הקול באוזן החיצונית.

קיימות כמה שיטות לטפל בשעווה. אפשרות אחת היא המסת השעווה בטיפות אוזניים (למשל באמצעות טיפות צרומול) או בתרסיסים (קלין־אירז).

אם הטיפול בטיפות אינו פותר את הבעיה, ניתן לשטוף את האוזן מהשעווה או לשאוב אותה במכשיר מיוחד. באותה ההזדמנות נפטרים גם מלכלוכים אחרים. טיפול כזה נותן רופא אף־אוזן־גרון.

רוצה לדעת עוד? שעווה באוזן - המדריך המלא

אפשר לנקות את האוזן במקלונים?
לאוזן יש מנגנון ייחודי לניקוי השעווה שגורם לשעווה להידחף החוצה. לכן ניקוי אוזניים בעומק באמצעות מקלונים אינו בריא ואפילו עלול להזיק ולגרום להופעת דלקת באוזן החיצונית. מומלץ לנקות רק את החלקים החיצוניים של האוזן באמצעות מגבת.

• דלקת באוזן החיצונית גורמת לנפיחות ולבצקת בתעלה ויכולה לחסום את מעבר גלי הקול ולגרום לירידה בשמיעה.

טיפול מקומי בדלקת יפחית את הבצקת, והשמיעה תשוב להיות תקינה.
חשוב מאוד להימנע מהרטבת האוזן עד שהדלקת עוברת: בזמן מקלחת או בזמן כניסה למים צריך לאטום את האוזניים.

רוצה לדעת עוד? דלקת באוזן החיצונית - המדריך המלא

• אוטוסקלרוזיס. זוהי מחלה של בניית עצם שגורמת לקיבוע של העצם השלישית (ארכובה) באוזן התיכונה. קיבוע הארכובה פוגע בהולכת גלי הקול, וכתוצאה מכך נפגעת השמיעה ההולכתית.

כמה עובדות מעניינות על אוטוסקלרוזיס:

• שכיחות התופעה הזאת היא כ־1% בקרב לבנים וכ־0.1% בקרב שחורים.

• היא נפוצה יותר בקרב נשים (שני שלישים מהמקרים).

• הריון עלול להחמיר את המחלה.

• בדרך כלל מדובר במחלה תורשתית.

• לרוב היא מופיעה לראשונה בעשור השני או השלישי לחיים.

• אקסוסטוזות. אלה הם גופיפי עצם שמופיעים בתעלת האוזן החיצונית - בדרך כלל בשתי האוזניים. הגופיפים האלה יכולים לחסום את תעלת האוזן החיצונית ואת המעבר לגלי הקול. לפעמים מצטברת סביבם שעווה, ונוצר זיהום מקומי שתורם לחסימת התעלה.

• אוסטאומה. זוהי בליטה גרמית עגולה בתעלת השמע, שהיא למעשה גידול שפיר. יש לה קשר לחשיפה חוזרת למים קרים, והיא עלולה לגדול עד כדי חסימה כמעט מוחלטת של תעלת השמע.

• גידולי גלומוס. אלה הם גידולים שפירים נדירים ועשירים בכלי דם. הגידולים האלה מופיעים באוזן התיכונה, חוסמים את המעבר של גלי הקול ולכן גורמים לאובדן שמיעה הולכתי. תסמינים נוספים של הגידול הנדיר הזה כוללים: דימום ספונטני מתעלת האוזן החיצונה, שיתוק של חלק מעצבי הפנים, הופעה של טנטון (שמיעת צפצופים באוזניים).

• דלקת אוזניים כרונית עם נוזל באוזן התיכונה. זוהי דלקת שכיחה מאוד בקרב ילדים ונדירה בקרב מבוגרים. היא מופיעה בדרך כלל בעקבות דלקות נגיפיות בדרכי הנשימה העליונות.

הנוזל המצוי באוזן התיכונה מפריע למעבר של גלי הקול ולכן גורם לירידה בשמיעה ההולכתית. אם הנוזל אינו נעלם מעצמו בתוך שלושה חודשים, דרוש המשך בירור לבעיות נוספות שעלולות להיות באזור הלוע.

• דלקת כרונית של האוזן התיכונה עם או בלי הרס של עצמות השמע. זהו תהליך כרוני שגורם להיווצרות של נקב קבוע בעור התוף. הנקב עלול להזדהם ולגרום להרס של עצמות השמע. ליקוי השמיעה ההולכתי יכול להיות במקרה הזה קל או קשה - לפי מידת הנזק. הטיפול היחיד הוא  כירורגי.

מהן הסיבות לירידה בשמיעה העצבית?

אובדן שמיעה עצבי נובע מליקוי בתפקוד של איבר השמיעה באוזן הפנימית או מליקוי בתפקוד של עצב השמיעה. כאשר הפגיעה היא בעצב השמיעה, אז ירידה השמיעה העצבית מתבטאת בעיקר בקושי בדיסקרימינציה - היכולת להבדיל בין מילים וצלילים.

לכן הסובלים מפגיעה כזאת מתלוננים כי הם שומעים את מי שנמצא קרוב אליהם מדבר, אבל לא מצליחים להבין מה נאמר. צעקות רק מחריפות את הבעיה. לעיתים קרובות מתלווה לפגיעה כזאת שמיעת צפצופים באוזניים (טנטון).

• פגיעה בשמיעה הקשורה לגיל (פרסביקוסיס) היא הסיבה השכיחה ביותר לירידה בשמיעה העצבית במבוגרים. ליקוי כזה מתפתח בעיקר אחרי גיל 65.

השינויים שגורמים להפרעה הזאת נעוצים בתהליכים ניווניים של עצב השמיעה ובאובדן תאי שיער באיבר השמיעה באוזן הפנימית. תאי השיער אחראים לתרגום גלי הקול לאותות עצביים.

אובדן שמיעה מהסוג הזה מופיע בדרך כלל בשתי האוזניים, וככל שהזמן חולף, גדלה עוצמת הפגיעה. לרוב, אובדן השמיעה מהסוג הזה הוא הדרגתי: בהתחלה נפגעת היכולת לשמוע צלילים בתדירות גבוהה - מה שגורם לכך שהחולה מתקשה לשמוע צלצול בדלת ובטלפון ואותות אזעקה למיניהם. לאחר מכן נפגעת גם היכולת לשמוע צלילים בתדרים בינוניים ונמוכים. הפתרון הוא מכשיר שמיעה.

• אובדן שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש. חשיפה ממושכת לרעשים בעוצמה גבוהה (יותר מ־90 דציבלים) עלולה לגרום לאובדן שמיעה.

תדרי הדיבור נעים בטווחים של 4,000-500 הרץ. מכיוון שאובדן השמיעה מתחיל בתדרים הגבוהים, בדרך כלל בסביבות 4,000 הרץ, הרי בשלבים הראשונים של אובדן השמיעה לא תמיד מודע האדם למה שקורה. רק בהמשך, כשגם שמיעת התדרים הנמוכים יותר נפגעת, הוא מתחיל לשים לב לתופעה.

הסימנים הראשונים לירידת שמיעה בגלל חשיפה לרעש: שמיעת צפצופים או רעש עמום; הרגשת מלאות באוזן או הרגשת לחץ באוזן. אם תיפסק בשלב הזה החשיפה לרעש הבעייתי, הפגיעה תהיה זמנית בדרך כלל, והאוזן תחזור לתפקד באורח תקין.

פגיעת רעש נוספת מכונה טראומה אקוסטית, והיא מציינת רעש חזק ובודד, כמו יריית אקדח, שגורם לאובדן שמיעה מיידי שאינו ניתן לתיקון.

• אובדן שמיעה כתוצאה משימוש בתרופות. קיימות כמה תרופות שעלולות לגרום לירידה בשמיעה, ובהן: אספירין, גנטמיצין, פוסיד, ותרופות כימותרפיות. הן עלולות לגרום גם להפרעה בשיווי המשקל.

כדי להימנע מפגיעה בשמיעה מומלץ לנטר את רמת התרופה בדם. אספירין גורם לירידת שמיעה המלוּוה בטנטון. אם מפסיקים ליטול את התרופה, חוזר כושר השמיעה להיות כפי שהיה קודם לנטילתה.

• מחלת מנייר. מדובר בהתקף פתאומי של סחרחורת סיבובית מלוּוה בסתימה באוזן אחת, בירידת שמיעה בתדרים הנמוכים ובדרך כלל גם בטנטון. כמעט בכל התקף כזה סובלים גם מבחילות ומהקאות.

ההתקף נמשך יום־יומיים ולרוב עובר ללא טיפול. אחרי שההתקף חולף, חוזרת השמיעה לקדמותה, אבל כל התקף נוסף גורם לפגיעה קבועה בשמיעה.

מצב דומה נקרא נאוריניטיס וסטיבולרית: סוג של דלקת בעצב האוזן. ההבדל הוא שבמקרה הזה אין ירידה בשמיעה כיוון שהחלק הנפגע הוא זה שאחראי לשיווי המשקל ולא לשמיעה.

• נוירומה של עצב השמיעה. זהו גידול שפיר ונדיר המתאפיין בירידה של השמיעה באוזן אחת, לפעמים עם תחושת חוסר שיווי משקל. הנוירומה מתאפיינת בירידה ביכולת להבין מילים (דיסקרימינציה) ללא כל פרופורציה לירידה בשמיעה. ככל שהגידול גדל, כך גם גדלה הפגיעה ביכולת השמיעה.

• אובדן פתאומי של השמיעה עלול להתרחש בעקבות חבלת ראש וגם ללא כל סיבה הנראית לעין. בלא מעט מקרים זה קורה אחרי שפעת או הצטננות פשוטה.

אובדן שמיעה פתאומי שלא נגרם מחבלת ראש יכול להסתדר מעצמו, ללא טיפול, בכ־50% מהמקרים. הטיפול היחיד שהוכחה יעילותו הוא מתן סטרואידים דרך הפה. יש להתחיל את הטיפול סמוך להופעת הירידה בשמיעה (3-2 שבועות). אם הטיפול התרופתי דרך הפה נכשל, אפשר לעבור להזרקת סטרואידים לתוך האוזן.

אם נוסף על אובדן השמיעה הפתאומי יש גם אי־יציבות או סחרחורת, צריך לחשוב על סיבות אחרות, כמו גידולים במוח, גידולים על עצב השמיעה או אפילו מחלות נוירולוגיות מרכזיות כמו טרשת נפוצה.

• סיבה גנטית. אובדן שמיעה תורשתי מתרחש בדרך כלל בשתי האוזניים. קיים פגם גנטי שפוגע בייצור חלבון שנקרא קונקסין אשר חיוני לתהליך שמיעה תקין. ילדים שנולדו עם גנים פגומים לקונקסין גם מהאבא וגם מהאמא עלולים להיות חירשים.

לעומת זאת, מבוגרים עם גן אחד פגום וגן אחד תקין עלולים לסבול מבעיות שמיעה מאוחר יותר במהלך החיים. רמז לבעיה כזאת עלול להיות סיפור משפחתי של חירשות מולדת או של ירידת שמיעה בגיל מבוגר יותר.

• טראומה. שבר בגולגולת, דלקת בקרום המוח וגם מחלת החזרת עלולים לגרום טראומה לעצב השמיעה או לאוזן הפנימית. טראומה כזאת עלולה לבוא לידי ביטוי בירידה בשמיעה העצבית באוזן אחת.

מתי מומלץ לפנות לרופא?

מומלץ לפנות  לרופא המשפחה שלך אם יש לך אחד או יותר מהקשיים המפורטים:
• קושי בשמיעה בטלפון.

• קושי לעקוב אחר השיחה כאשר שני אנשים או יותר משוחחים.

• צורך להגביר את הקול בטלוויזיה כדי לשמוע.

• קושי לשמוע כאשר יש רעש רקע.

• תחושה שאחרים מדברים בצורה לא ברורה, או ממלמלים.

• מבקש מאנשים לחזור על דבריהם, שואל הרבה: "מה?" או מוותר/ת.

• קושי לשמוע ממרחק ולכן משתדל לשבת קרוב לדובר.

• קושי להבין דיבור במיוחד אם הוא מהיר.

• קושי להסתדר בהרצאות, בישיבות ובזמן צפייה בהצגות.

ד"ר דנה פלורנטין היא רופאת הבית של אתר כללית ומומחית ברפואת משפחה 

ד"ר סלים מזאוי הוא מנהל תחום אוזניים במחלקת אף־אוזן־גרון במרכז הרפואי העמק, מקבוצת כללית