איך מאבחנים דמנציה?

למרבה הצער, אין עדיין תרופה שמרפאת דמנציה (כולל מחלת אלצהיימר, שהיא אחת מצורות הדמנציה הקשות ביותר).

התרופות הקיימות לדמנציה מאיטות את קצב ההידרדרות לזמן קצוב בלבד ואינן מחוללות נפלאות. עם זאת, אם יש לנו אבחנה של המחלה, אנחנו יכולים לעשות משהו כדי לתרום במידת מה לאיכות חייו של המטופל ולבטיחותו כל עוד הוא נייד ופעיל.

איך מגדירים דמנציה?

ההגדרה הפשוטה ביותר לדמנציה היא "ירידה מנטלית שגורמת לירידה תפקודית". כשמדברים על ירידה מנטלית, מתכוונים לליקויים בתחומים כמו זיכרון, התמצאות בזמן, התמצאות במקום, ייזום פעולות, דיבור, הבנה, שיום (מתן שמות לעצמים), חשבון.

ירידה תפקודית היא פגיעה ביכולת לעשות פעולות במשק הבית במובן הרחב שלו: קניות, ניהול חשבונות אישיים, ארגון דברים פשוטים וכדומה.

מי מאבחן דמנציה?

שלושה רופאים מקצועיים עוסקים בתחום הדמנציה: רופא מומחה בגריאטריה, פסיכוגריאטר (פסיכיאטר שהתמקצע בטיפול בזקנים הסובלים מבעיות נפשיות ומנטליות) ונוירולוג.

לכל אחד מאלה צריך לבוא עם הפניה מרופא המשפחה. לכל אחד התחום הייחודי שלו, ורצוי לאפשר למומחים משלושת התחומים האלה לעסוק באבחון המחלה ובטיפול בה. חשוב לבוא לבדיקה של הרופא המקצועי עם מלווה (בדרך כלל בן משפחה) שמכיר היטב את המטופל.

"כעבור 5 דקות הוא שאל את אותה השאלה"

ברוב רובם של המקרים התלונה העיקרית שבגללה בא המטופל לבדיקה היא ירידה בזיכ​רון: "אני לא זוכר היכן שמתי דברים, מהו שמו של האדם המוכר שאני רואה, למה בעצם נכנסתי למטבח או לחדר מסוים".

תלונה קלאסית של המלווה נוגעת לזיכרון קצר הטווח של המטופל: "הוא זוכר היטב מה קרה לפני 50 שנה, אך אינו זוכר מה עשה לפני שעה. הוא שואל אותי שאלה ואחרי 5 דקות שואל שוב את אותה השאלה".

שלב האבחון: השיחה

הרופא המומחה ישוחח עם המטופל ויבקש מידע מהמלווה (לכן חשוב שיבוא מלווה שמכיר היטב את המטופל. תפקיד נוסף של המלווה הוא להבין ולזכור את שאומר הרופא).

הדבר החשוב ביותר הוא לברר האם יש ירידה תפקודית. ייתכן שהמטופל סובל "רק" מירידה בזיכרון ואולי גם מירידה ביכולת לעשות פעולות חשבון ולתת שמות לחפצים שונים (שיום), אך אינו סובל מירידה של ממש בתפקוד היומיומי במשק הבית.

במקרה כזה לא מדובר בדמנציה אלא בליקוי קוגניטיבי מינימלי (Minimal Cognitive Impairment ובראשי תיבות: MCI). זוהי בעיה שיכולה להישאר כמות שהיא במשך שנים רבות, אך גם עלולה להידרדר ולהפוך למחלת אלצהיימר.

אם הרופא המקצועי מאבחן שמדובר בליקוי קוגניטיבי מינימלי, יש לעקוב אחר המטופל באורח תקופתי, ואם המצב מחמיר, והליקוי הופך למחלת אלצהיימר, יש לטפל בכך.

בשיחה עם המטופל ועם המלווה שלו על הרופא לברר את הסוגיות הבאות: האם ההידרדרות היא הדרגתית - במשך חודשים - או שמא מדובר בהידרדרות מהירה שאירעה בתוך שבועות ואף ימים.

צריך גם לבחון את האפשרות שמדובר בדיכאון כבד או בחרדה. אלה עלולים לעיתים ליצור את הרושם שמדובר בירידה מנטלית. לעיתים מצוי המטופל בדיכאון בגלל החרדה מפני ירידה מנטלית, והתוצאה היא תסמינים הדומים מאוד לתסמיני דמנציה.

אם ההידרדרות היא איטית, ואם המטופל הוא מבוגר (65 שנים ויותר), ואם אין הפרעות הליכה או נפילות, ניתן להעריך במידה רבה של סבירות שמדובר ב־MCI או במחלת אלצהיימר (בהתאם לתפקוד).

הרופא המקצועי גם יסקור את כל בעיות הבריאות של המטופל, יעיין ברשימת התרופות שהוא נוטל ויבחן את תוצאותיהן של בדיקות הדם.

מצב מנטלי ירוד עלול להחריף בגלל מצבים מסוימים כמו מחסור בוויטמין B12 ובחומצה פולית, תת־פעילות של בלוטת התריס, ליקוי במשק המלחים. נוסף על כך יש תרופות שעלולות להחמיר בעיה מנטלית, כמו תרופות אנטיכולינרגיות (תרופות שמעכבות את הפעולה של המוליך העצבי אצטילכולין).

תרופות אנטיכולינרגיות מסייעות לשיכוך עווית שרירים ולכן משתמשים בהן, בין היתר, לטיפול במחלת פרקינסון ובתסמונת המעי הרגיז וכן בהפרעות נשימה מסוימות. לכן צריך הרופא לעבור על רשימת התרופות שנוטל המטופל ולהמליץ על סילוק התרופות המזיקות והמיותרות.

שלב האבחון: מבחנים קוגניטיביים

בדיקת MMSE

בדיקות נוספות שעומדות לרשות הרופאים הן המבחנים הקוגניטיביים ובראשם הבדיקה המפורסמת והקלה ביותר ליישום שנקראת MMSE (ראשי תיבות של Mini Mental State Examination). זוהי בדיקה שעוזרת לאושש את האבחנה, אך בשום אופן אינה האמצעי היחיד לקביעתה.

הרגישות והסגוליות של הבדיקה אינן גבוהות מאוד, כך שייתכן מצב שבו אין דמנציה, אך הציון שיינתן לנבדק במבחן הוא נמוך (מצב שנקרא False Positive - כזובה חיובית), ומנגד ייתכן מצב שבו יש דמנציה, אך ציון המבחן יהיה מצוין (False Negative - כזובה שלילית).

הבדיקה מושפעת מאוד מגיל הנבדק ומההשכלה שלו (עלול להיות מצב שבו זקן חסר השכלה ללא דמנציה יקבל ציון גרוע).

יש גם בדיקות שיכולות להצביע על נטייה לחלות בדמנציה שנים רבות לפני שהיא פורצת בפועל.

מדובר בבדיקה גנטית (ניתן למצוא גן שהוא גורם סיכון מסוים למחלה - בעיקר אם הוא מגיע משני ההורים) ובבדיקה של נוזל חוט השדרה (אם בבדיקה מאבחנים ירידה בחלבון מסוים שנקרא TAU, עלול הדבר לרמז על נטייה לחלות בדמנציה).

עם זאת הבדיקות האלה אינן מומלצות שכן אין מה לעשות במידע שמתקבל מהן. גם אם מתברר לנבדק שהוא מצוי בסיכון לדמנציה, עדיין אין שום תרופה או טיפול שיכולים למנוע את התפתחות המחלה.

אומנם ניתן להמליץ למי שמצויים בסיכון לנהל אורח חיים בריא (להקפיד על תזונה מאוזנת, להימנע מעישון, להקפיד על אימון גופני קבוע) ולעסוק בפעילות אינטלקטואלית, אבל ההמלצות האלה נכונות לכל האוכלוסייה ולא רק למי שמצויים בסיכון.

ברוב המקרים אין צורך בבדיקות דימות - CT או MRI - שכן לא ניתן לאבחן באמצעותן דמנציה.

יש לעשות בדיקות כאלה רק במקרים הבאים:

• הידרדרות מהירה.

• הפרעת הליכה, נפילות חוזרות ונשנות ואי־שליטה על מתן שתן - דבר שמחשיד שבחדרי המוח הצטברו עודפי נוזלים.

• חבלת ראש.

• הופעה של תסמיני דמנציה בגיל צעיר מדי.

גילו אצלי או אצל קרוב שלי דמנציה: אז מה עושים עכשיו?

כשיש אבחנה של דמנציה ייתן הרופא תרופה שעוזרת להאט לזמן מסוים את ההידרדרות הקוגניטיבית ולשמר לזמן מה את התפקוד.

אולם בתרופות בלבד אין די. חשוב מאוד שחולה הדמנציה ישמור על גישה חיובית וימשיך - ככל האפשר - בשגרת יומו. זו צריכה לכלול פעילות מנטלית וגופנית.

לפי התיאוריה האופטימית, ככל שהאדם פעיל יותר, כך גדל הסיכוי להארכת השלב שבו אישיותו נשמרת, והקשר שלו עם הסביבה הקרובה הוא טוב. לכן מי שאובחנה אצלו דמנציה צריך לעשות כל מאמץ כדי לשמר את המרכיבים של איכות החיים: לקרוא להנאתו, לעשות פעילות גופנית מתונה (למשל ללכת ברגל), לבלות, להיפגש עם בני משפחה, לעסוק בתחביבים.

בני המשפחה אמורים להיות גורם מגן, תומך ומפקח. מצד אחד הם אמורים לעודד את קרוב משפחתם הדמנטי להיות עצמאי ולעסוק בפעילות גופנית ושכלית ככל יכולתו ומצד אחר הם צריכים להשגיח שלא יעשה פעולות בלתי בטיחותיות שעלולות לפגוע בו ובסביבתו.

כך, למשל, יש למנוע מהאדם הדמנטי לנהוג וכן יש ליטול בהדרגה פיקוד על ענייניו הכספיים ועל סידורים חיוניים שונים. את הפגיעה הקשה הזאת באוטונומיה של החולה יש לעשות בעדינות רבה ובחוכמה.

ככל שהמחלה מתקדמת, והתפקוד מידרדר, יש ליטול פיקוד יותר ויותר משמעותי על חייו של החולה ולהגביר את ההגנה עליו. בשלב מסוים הוא יזדקק לעזרה של מטפל 24 שעות ביממה. בשלבים מתקדמים עוד יותר יש למנות אפוטרופוס שיוכל לנהל את כל ההיבטים בחייו של החולה, ובהם הרפואיים והכלכליים.

ד"ר דניאל דליות הוא מומחה לגריאטריה ועוסק בשיקום ובטיפול פליאטיבי בבית רבקה