מחלת פרקינסון

​​​​מה זה פרקינסון?

פרקינסון (באנגלית: Parkinson's Disease) היא מחלה נוירולוגית קשה שגורמת לפגיעה הדרגתית בתנועות הגוף. התסמינים המרכזיים שלה הם רעד, קשיון השרירים ותנועה איטית. 

למחלה ניתן שם בעברית - רטטת - אולם האקדמיה ללשון קבעה שמדובר במילה שאינה תקנית וכי גם בעברית נקראת המחלה פרקינסון - על שם הרופא הבריטי ג'יימס פרקינסון בן המאה ה־19 שאיבחן אותה לראשונה. 

ממה נגרמת מחלת פרקינסון?

המחלה נגרמת מפגיעה בתאים במוח שמייצרים חומר הנקרא דופמין. כתוצאה מכך ישנה ירידה ברמת הדופמין המופרשת במוח.

הדופמין הוא נוירוטרנסמיטור (חומר שמשמש להעברת מסרים בין תאים במוח) שיש לו תפקיד מכריע ביכולת לעשות תנועות באופן תקין. נכון להיום עדיין לא יודעים מה גורם לפגיעה בתאים שמייצרים את הדופמין.

לא רק פגיעה בתאים מייצרי הדופמין עלולה לגרום למחלת פרקינסון: תיתכן גם מעורבות של נוירטרנסמיטורים נוספים במחלה כמו אצטילכולין וגלוטמט ושל חלבונים כמו סינוקלאין. המחקר כעת מתמקד בהבנה רחבה יותר של מחלת פרקינסון ובפיתוח טיפולים נוספים.

האם פרקינסון היא מחלה תורשתית?

ידוע שלמחלה יש יסוד גנטי (תורשתי), כלומר: אם יש למטופל קרוב משפחה מדרגה ראשונה (אב, אם, אח, אחות) שחולה בפרקינסון, הסיכוי שלו לחלות בפרקינסון גבוה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בשנים האחרונות אף זוהו כמה גנים שהם גורם סיכון להתפתחות המחלה. 

נוסף על כך ישנן השפעות סביבתיות שמעלות את הסיכון לחלות במחלת הפרקינסון, למשל חשיפה לחומרי ריסוס והדברה.

מהם התסמינים של מחלת פרקינסון?

פרקינסון היא מחלה כרונית שהולכת ומחריפה בשלבים (באופן הדרגתי) ובאיטיות. 

לרוב התסמינים מופיעים לראשונה אצל אנשים שנמצאים בעשור החמישי לחייהם, אולם למרבה הצער היא מופיעה בעשורים האחרונים גם בגילים צעירים יותר.​

בתחילה כמעט שלא מבחינים בהם, אולם בהמשך הם מתקדמים וגורמים למטופל למגבלה תפקודית קשה.

מקובל לחלק את התסמינים של מחלת פרקינסון לתסמינים הקשורים לתנועה ולתסמינים שאינם קשורים לתנועה. התסמינים שקשורים לתנועה הם התסמינים שרואים בעין ושאופייניים למחלת פרקינסון.

עם זאת, חולי פרקינסון סובלים במקביל מתסמינים שאינם קשורים לתנועה ושגם להם יש השפעה משמעותית על המחלה ועל ההתמודדות עימה. 

אלה הם התסמינים המרכזיים של מחלת פרקינסון שקשורים לתנועה:

• רעד של הגפיים.

• קשיון שרירים באופן שמקשה לעשות תנועות.

• האטה בתנועות הגוף.

• קושי ללכת וחוסר יציבות.

• שינויים בדיבור ובכתיבה.​

• שינויים במבע הפנים.

אלה הם התסמינים העיקריים של מחלת פרקינסון שאינם קשורים לתנועה:

• שינויים במצב הרוח (דיכאון, חרדה, חוסר הנאה מהחיים, אפת​יה).

• פסיכוזה, הזיות.

• הפרעות בזיכרון, בלבול.

• הפרעות שינה, תנועות רגליים לא רצוניות במהלך השינה, ישנוניות במהלך היום.

• הפרעות בתפקוד המיני.

• יובש בעיניים.

• זיעה מוגברת.

• אובדן חוש הריח​.

• ריור יתר.

• עצירות.

• ירידה או עלייה במשקל.

• קושי בשליטה על השתן.

• הפרעות בלחץ הדם.

• נטייה לנפילות.

• כאבים בכל הגוף.

במצבים מתקדמים של מחלת פרקינסון עלולה להתפתח גם דמנציה.

מהם סימני האזהרה שמחייבים לפנות מייד לרופא?

בדרך כלל התסמינים בתחילת מחלת הפרקינסון אינם בולטים, ולכן קשה להבחין בהם. רעד באחת הידיים, שינוי בהבעות הפנים או הפרעה בטלטול היד בעת הליכה הם בדרך כלל התסמינים בתחילת המחלה. אם הם מופיעים - יש לפנות לרופא המשפחה לבירור.

איך מאבחנים פרקינסון?

האבחנה נעשית על סמך גילוי הסימנים האופייניים למחלה במהלך בדיקה קלינית.

במקרים שאינם חד־משמעיים ניתן למפות את המוח באמצעות מכשיר PET או SPECT עם סמן דופמינרגי. מיפוי לא תקין מעיד שמדובר במחלת פרקינסון או במחלה ניוונית אחרת עם סימנים של מחלת פרקינסון ושל הפרעות נוירולוגיות נוספות.

איך מטפלים בפרקינסון?

למרבה הצער, אין כיום טיפול שיכול לרפא מחלת פרקינסון, אולם ניתן להביא לשיפור ניכר בתסמיני המחלה. הטיפול הוא בעיקר באמצעות תרופות שמעלות את רמת הדופמין במוח.

תרופות לטיפול בפרקינסון

לא ניתן לתת דופמין בכדור או בזריקה, משום שהוא אינו יכול להגיע למוח אם בולעים אותו או אם מזריקים אותו לדם, אולם קיימות כמה תרופות שמאפשרות להעלות את רמת הדופמין ואת פעילות הדופמין במוח:

• לבודופה - זוהי תרופה שהיא חומר המוצא של דופמין. היא חודרת את מחסום הדם־מוח והופכת במוח לדופמין.

עד היום זוהי התרופה היעילה ביותר לטיפול במחלה, אך לרוב שומרים אותה למצבים מתקדמים של המחלה או אם היא מופיעה לראשונה בגיל מבוגר. קיימים כמה תכשירים המכילים לבודופה כמו, למשל, דופיקר וסינמט, מדופר וסטלבו.

• קומטן - ניתנת בשילוב עם לבודופה כדי לשפר את השפעתו. היא משוּוקת בתכשיר סטלבו יחד עם לבודופה וקרבידופה.

• אגוניסטים של דופמין - תרופות שמחקות את פעילות הדופמין במוח באמצעות גירוי הרצפטורים הדופמינרגיים במוח. התרופות מהמשפחה הזאת המשוּוקות כיום בארץ הן רופינירול (רקוויפ), פרמיפקסול (סיפרול) ואפומורפין (שניתנת בזריקות תת־עוריות או במשאבה אפו־גו​).

• מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAO) שמעכבים את פירוק הדופמין במוח. תרופה מהסוג הזה היא, למשל, רסג'ילין (אזילקט) וסלג'ילין. באחרונה אושרה תרופה חדשה בשם ספ​ינאמיד (קסדגו) מהמשפחה הזאת.

• אמנטדין - תרופה שמעודדת הפרשת דופמין מהסינפסה. היא ניתנת (לבד או בשילוב עם תרופות אחרות) להקלה על תסמיני המחלה.

טיפולים בפרקינסון שאינם תרופתיים

אפשרויות נוספת לטיפול - במיוחד בשלבים המתקדמים של המחלה או במקרים של רעד שאינו נשלט באמצעות תרופות:

• משאבת דואודופה שמזליפה לבודופה (דופיקר) באופן קבוע ישירות לתריסריון דרך צנתר. זהו טיפול פולשני שכן הצנתר מוחדר לתריסריון דרך דופן הבטן. הטיפול יעיל לשיפור תנועות לא רצוניות. משאבה נוספת שתיכנס בקרוב לשימוש בארץ מזליפה סטלבו.

• ניתוח שבו מושתלת אלקטרודה במוח (לגרעין הסובתלמי). האלקטרודה יוצרת פולסים חשמליים שעשויים לסייע בהפחתת התסמינים של מחלת הפרקינסון. הניתוח יכול לסייע גם בהפחתת מינוני התרופות לפרקינסון, אך לרוב אינו מחליף את הטיפול התרופתי.

• אולטרסאונד ממוקד (focused US) לטיפול ברעד. מדובר בחימום ממוקד - באמצעות גלי אולטרסאונד - של האזור במוח שאחראי לרעד. הטיפול - נכון להיום - הוא ח־צדדי, כלומר משפר את הרעד רק בגפה אחת. באחרונה נעשים ניסויים שמטרתם לאפשר טיפול דו־צדדי.

מהי תוחלת החיים של חולי פרקינסון?

ככלל, מחלת פרקינסון אינה מקצרת את תוחלת החיים באופן משמעותי.

​האם בעתיד ניתן יהיה לבלום את התקדמות המחלה?

אחד הגורמים להתפתחות מחלת פרקינסון הוא שקיעה של החלבון סינוקלאין בתאי המוח. הצטברות החלבון פוגעת בתפקוד התאים ובסופו של דבר גורמת למותם.

אחת הגישות למניעת מותם של התאים היא פיתוח "חיסון" נגד מחלת הפרקינסון באמצעות יצירת נוגדנים לחלבון ששוקע. 

תוצאות הניסויים שנעשו עד כה בחולים לא היו מעודדות, כי לא נצפה עיכוב במדדי ההתקדמות של המחלה. עם זאת, עדיין נעשים ניסויים בטכנולוגיה הזאת במטרה לשפר את החדרת התרופה למוח ובכך להגביר את יעילותה.

עלולים להיות סיבוכים אצל החולים בפרקינסון?

למחלה יש סיבוכים רבים ובהם: דיכאון ושינויים במצב הרוח, קשיים בשינה, הפרעות אוטונומית (עצירות, קושי במתן שתן, צניחה בלחץ הדם בעת עמידה), נפילות חוזרות ונשנות וירידה בקוגניטיביות.

עם החרפת המחלה יש ירידה תפקודית קשה, והמטופל נעשה יותר ויותר תלוי בזולת, עד למצב של תלות מוחלטת באחרים בשל צורך בעזרה ובהשגחה במשך כל שעות היממה.

איך לומדים לחיות עם מחלת פרקינסון?

חשוב להיות במעקב רפואי מסודר ולהקפיד על הטיפול המומלץ. התאמה אישית של הטיפול והקפדה עליו מאפשרות להשיג הקלה ניכרת בתסמינים. כמו כן מומלץ לשמור על תזונה מאוזנת שעשירה בסיבים תזונתיים כדי למנוע עצירות.

כדי לשמור ככל האפשר על העצמאות יש להיעזר בטיפולי פיזיותרפיה​ וריפוי בעיסוק. 

בשלב מתקדם יותר של המחלה חשוב מאוד לסדר את בית המגורים באופן שיאפשר ניידות מקסימלית חרף הקושי בהליכה. כך, למשל, יש להוציא את השטיחים מהבית ולהתאים את חדר המקלחת ואת חדר השירותים לנוחיותו של המטופל.

לאחר התקדמות נוספת של המחלה יזדקק המטופל לעזרה של מטפל או של מטפלת במשך כל שעות היממה. כדאי להיערך לכך בעוד מועד. לשם כך ניתן לפנות לאנשי הצוות במרפאה (רופאת המשפחה, האחיות או העובדת הסוציאלית) ולקבל הדרכה בפנייה לביטוח הלאומי לקבלת סיוע.

פרופ' רות ג'לדטי היא מומחית בנוירולוגיה, מנהלת המרפאה להפרעות תנועה במרכז הרפואי רבין, קמפוס בילינסון, מקבוצת כללית

ד"ר קובי כהן הוא רוקח קליני במחוז דן-פתח־תקווה בכללית ועורך בכיר של מדריך התרופות באתר כללית