"אני בהריון", הודיעה הבת בארוחה החגיגית. "אנחנו מצפים לילד", סיפרו הבן והכלה בהתרגשות גדולה. "בקרוב יהיו פה נכדים", אומרים לכם החברים. ואתם - מה אתם מרגישים?
סביר להניח שאצלכם בראש מתרוצץ כעת בליל המחשבות הבא:
"מוזר לי לחשוב שאני סבא, זה הרי התפקיד של זקנים!"
"עם זאת, אני פחות עסוק. הייתי אבא במשרה חלקית, אבל עכשיו אני יכול להיות סבא במשרה מלאה".
"מאז שכל החברות שלי נהיו סבתות, התעוררו גם אצלי הורמונים סבתאיים".
"אני שמחה, אני יודעת שאני צריכה להיות שמחה, אבל משהו מציק לי... אני לא רגועה".
נשמע לכם מוכר? אתם בחברה טובה. גם אם כבר חיכיתם לה, הבשורה על הריון של הבת או של הכלה יוצרת טלטלה אצל הסבים והסבתות לעתיד. מאותו הרגע מתחיל תהליך של התכוננות לשינוי - מעין "הריון מקביל", שבסופו נולדים (גם) סבתא וסבא. בתהליך הזה עולות מחשבות על הסבאוּת המתקרבת, על משמעות השינוי ועל האופן שבו ישפיע השינוי הזה עליכם ועל שאר בני המשפחה. וכן, המחשבות האלה מעוררות רגשות מעורבים: החל משמחה, מגאווה ומאושר וכלה בחששות, בדאגות ובהתלבטויות.
את החששות ואת הדאגות נוכח התפקיד החדש בדרך כלל שומרים לעצמם הסבים והסבתות לעתיד (ולעיתים גם הוותיקים שבהם). לא נעים לדבר על זה, ולא קל לשתף אחרים: גם כי הסביבה מצפה שתהיו (רק) מאושרים, וגם כי אליכם מתגנבת תחושת אשמה: מה לא בסדר איתי? האם זה בכלל לגיטימי להרגיש כך?
קודם כול, נא להירגע: התחושות שלכם הן שכיחות ולגיטימיות. ועכשיו בואו נעשה פה קצת סדר.
אז נכון, נכדים הם שמחה. וסיבות לא חסר
הנאה. סבאוּת היא קודם כול מקור אינסופי לאושר: זו הזדמנות להחזיק שוב בידיים תינוק קטן ואהוב שיקבל בשמחה את החום ואת האהבה שירעיפו עליו, וזה גם תירוץ נפלא לחזור וליהנות ממשחקי ילדות ומשעשועים.
תיקון. לעיתים הסבאוּת מעוררת ציפייה ותקווה לעשות תיקון לחוויה ההורית: לנהוג אחרת בקשר עם הנכדים ולא לחזור על שגיאות שעשיתם כשהייתם אבות ואימהות. זה בולט כיום בעיקר אצל סבים שיכולים לפצות על הורות שבה היו פחות מעורבים.
המשכיות. איזה כיף לראות את המשפחה גדלה, את השושלת נמשכת, וחיבורים חדשים שנרקמים בתוכה (בין סבתא לבין בת/כלה שהיא גם אמא ובין סבא לבנו) ומעודדים קרבה. גם עם חברים ועם מכרים נפתח עכשיו ערוץ עניין ותקשורת חדש: חוויות מהסבאוּת ומהנכדים.
הגשמה. הולדת הנכדים מביאה גם נחת ורגיעה מכך שהילדים "בסדר": הם גדלו ובגרו, הם עומדים ברשות עצמם ומקימים משפחה. בעקיפין זה משמש אישור גם בשבילנו: אם הילדים הולכים בתלם, סימן שההורים מילאו היטב את תפקידם.
הזדהות. נעים ומרגש לחזות בילדים יוצרים קשר אוהב עם ילדיהם. העובדה שהילדים הפכו להורים גם מעוררת את הפנטזיה שסוף־סוף הם יבינו כמה עשינו בשבילם ויעריכו אותנו קצת יותר. ומעבר להכרת התודה, עוצמת האהבה שהם חשים כלפי ילדיהם עשויה להמחיש להם את העוצמה המיוחדת שבה הם אהובים עלינו, הוריהם. שהרי אין דומה לאהבה שבין הורה לילד.
ומה בנוגע ל"נכדים זה טרחה"? על זה כבר מותר לדבר?
אז בואו נשים על השולחן את הצדדים הפחות זוהרים של העניין:
עומס. תפקיד הסבאות, שניתן להורים המבוגרים בלי שנשאלו בנוגע לעיתוי המתאים (או בכלל), פוגש חלק מהסבים ומהסבתות לעתיד כשהם לא מוכנים או חסרים את הפניוּת הרגשית להתמסר לתפקיד. זה יכול להיות בגלל עומס רגשי או עומס אחר שנובע ממצב בריאותי, מקריירה או מעיסוקים נוספים ועלול לעורר תחושות של קושי ואפילו של מצוקה נוכח השינוי הצפוי.
דימוי לא מחמיא. חוסר המוכנות ובמקרים קיצוניים יותר חוסר הרצון להיות סבתא או סבא קשורים במקרים רבים לדימוי הלא מחמיא שיש לסבאות בחברה (נשים זקנות, שקופות ולא נחשבות שהשיא מאחוריהן, ומה שלפניהן הוא רק טיפול בנכדים או גברים זקנים, שהיו פעם חשובים וכעת מנדנדים נדנדה בגן שעשועים).
אכזבה. תחושות לא נוחות יכולות להתעורר גם מכך שדרוש זמן מה כדי להיקשר לתינוק (וזמן רב עוד יותר, אם הוא דומה פיזית לצד האחר).
תחרות. העובדה ש"אמא יש רק אחת", אבל סבתא וסבא יש מכל צד, עלולה לעורר מתח ותחרות בין ההורים משני הכיוונים על ליבו של התינוק ועל איכות הקשר עימו. התחושה הזאת יכולה להתגבר כאשר הכלה מתקרבת לאמהּ אחרי הלידה, והסבתא האחרת מרגישה שהיא נדחקת לפינה או כאשר רק זוג אחד של סבא וסבתא מתגורר בקרבת הנכד.
עצב, געגוע. בכל שלב בחיים שבו הילדים גדלים ומתרחקים חשים ההורים סיפוק אבל גם מעט עצב. כאשר הילדים מקימים משפחה משלהם, ויש להם תינוק שאליו יפנו את מרב תשומת הלב והאהבה שבתוכם, מחכים הסבתא והסבא לראות "מה יישאר לי". תחושת הפרידה (ובמקרים קיצוניים תחושת הנטישה) מעוררות עצב וגעגוע לתקופות קודמות שבהן הקשר היה קרוב ובטוח יותר. "כבר לא נשאר לה זמן בשבילי" היא תחושה נפוצה אצל אימהות מבוגרות שבנותיהן מתרוצצות בלי נשימה בין הילדים, העבודה והבית.
קנאה. ניצני ההורות החדשים, ההתחדשות והפריון של הבת או של הכלה מעוררים לפעמים תחושות קנאה בקרב הסבתות והסבים שמרגישים כי נעוריהם הולכים ומתרחקים מהם. במשפחות רבות הבת או הכלה יולדות בתקופה שבה הסבתא נמצאת בגיל המעבר, מה שמבליט את הפער.
עכשיו אני אמורה לעזוב הכול ורק לטפל בנכדים? לי אין חיים?
הנה מוקש שעלול לעורר מתחים ואפילו להביא למריבות עם הילדים כבר בזמן ההריון: הפער שבין ציפיות הילדים לבין נכונות ההורים לעזור.
נכון, יש סבים וסבתות ששמחים לבלות זמן רב עם הנכדים או לטפל בהם באופן קבוע, אבל יש גם כאלה שמעוניינים או צריכים להמשיך בעיסוקיהם (עבודה, טיפול בהורים מבוגרים או בילדים קטנים בבית) וגם, עם כל הכבוד, ליהנות מהיתרונות שבאים עם הגיל ועם הזמן הפנוי ולפגוש את הנכדים בתדירות נמוכה יותר.
ההתגייסות לטפל בתינוק אומנם נובעת מהרצון לעזור, להיות בקשר עם הילד, לעשות תיקון, אבל לפעמים גם מחוסר רצון להודות שאין כוח (או חשק), מחשש להיכנס לעימות עם הילדים או מתוך קושי לשחרר את הילדים להסתדר בכוחות עצמם. טיפול בנכדים הוא לעיתים אמצעי להישאר בקרבת הילדים שהתרחקו או פתרון לשעמום ולמילוי החלל שנוצר אחרי הפרישה מהעבודה.
סבים וסבתות רבים שותפים לקונפליקט הבא: איך לחלק את המשאבים שלי (זמן, כוח) בין הילדים לבין עצמי. כלומר, איך להמשיך בחיי (קריירה, לימודים, פנאי) ובמקביל לסייע לדור הצעיר או לטפל בו. חשוב לדבר על זה בפתיחות כדי למנוע חוסר איזון בין הרצון לתת ולקבל.
ואם לא נראה לי איך שהיא מגדלת את הנכד שלי? אני אמורה לשתוק?
עוד מוקש נפוץ בסוגיית הסבאות הוא הגבול הדק בין מעורבות להתערבות, בין הבעת דעה והשאת עצות לבין מתיחת ביקורת. הנושא הזה קשור לשאלה מהותית אחרת: באיזו מידה אני חלק ממשפחת ילדי? האם ומתי אני רצוי/ה שם? עד כמה דעתי נחשבת? מנקודת המבט הזאת אפשר לראות בהתערבות אמצעי עקיף לבדיקת קרבה.
מתיחת ביקורת היא לעיתים גם מעין מנגנון הגנה שהסבים והסבתות נעזרים בו במצבים שבהם הם עצמם מרגישים מבוקרים. התבוננות של סבתא בסגנון האימהי של בתה או של כלתה מעוררת בה מחשבות בנוגע לאימהותה שלה. ככל שיהיה יותר דמיון בין הסגנונות האימהיים, כך תקטן הביקורת.
מה שבטוח: הכרה של בני המשפחה במורכבות השינוי שאיתו מתמודד כל אחד ואחת מהם תקל על ההבנה ההדדית ותסייע ליצור יחסי קרבה וקבלה להנאת כולם.
ענת הררי היא פסיכולוגית, מטפלת משפחתית מוסמכת ומחברת הספר "הולדת סבתא" בהוצאת בבל (כמה מהציטטות לקוחות מהספר)