תמיד הוא היה כזה חברותי, חייך לאנשים שהוא לא מכיר, ופתאום הוא מקבל את פניהם בבכי. מה קרה, השתנה לו האופי? ולמה הוא מסיט את פניו הצידה כשסבתא באה לביקור ומושיטה לו ידיים? זה ממש לא נעים.
יש סיבה ל"אופי החדש" של הילד: הוא עובר בהצלחה עוד שלב בהתפתחות. מדובר בחרדת נטישה או בחרדת זרים - שני מושגים שונים, אבל קשורים זה בזה ומופיעים לרוב בסביבות גיל תשעה חודשים.
מהי חרדת נטישה?
התינוק, שיכול היה לשחק לבדו גם כשאמא יוצאת מהחדר, מתחיל פתאום לבכות בכל פעם שאמו או אביו יוצאים מטווח הראייה שלו. בשלב הזה קשה להשאיר את התינוק לבד בחדר, שכן במקרה כזה הוא פורץ בדרך כלל מיד בבכי.
בתקופה זאת, ההורים מוצאים את עצמם במצבים מאוד לא נוחים שכן קשה להיפרד מתינוק שבוכה בזמן הפרידה. פתאום ההורים מרגישים שהם לא יכולים לזוז בלי שהתינוק יתחיל לבכות.
מצב זה מקשה במיוחד בעת קליטה בגן, צפו שהתינוק יבכה כאשר תיפרדו ממנו. גם ניסיון להשאיר אותו עם בייביסטר עלול להיתקל בתגובה דומה, אלא אם הוא מכיר אותה או אותו ממפגשים תכופים.
מהי חרדת זרים?
גם תינוקות שהיה עד כה קל להעביר אותם לידיים אחרות או להשאיר אותם עם אנשים פחות מוכרים, מתחילים פתאום לבכות כאשר הם בחברת מישהו שזר להם.
התינוק מבחין בין הדמויות המוכרות לו לדמויות שאינו מכיר. כדי שדמות תהיה מוכרת, התינוק צריך לראות אותה כמעט מדי יום. כל דמות שהתינוק פוגש לעיתים פחות מזומנות, גם אם היא בת משפחה, היא בעיניו לא מוכרת ומעוררת חרדה ובכי.
למה זה קורה?
שתי התופעות האלה מבטאות שלב התפתחותי מסוים שהתינוק הגיע אליו. התינוק גדל והתפתח ולמד דבר מאוד חשוב: להבחין בין הוריו לבין שאר העולם.
יותר מזה, הוא לומד שהוריו הם אנשים שניתן לבטוח בהם. שאר העולם עדיין לא זכה באמון שלו. זוהי התפתחות חיובית ואבן דרך משמעותית בהתפתחות התינוק שלכם.
כעת אתם יכולים להבין למה התינוק בוכה כאשר הוא נשאר לבד או כאשר מעבירים אותו לידיים אחרות.
בגיל הזה התינוק עדיין אינו מסוגל להפנים לחלוטין שהוריו קיימים גם כשהם לא ממש לידו אלא בחדר הסמוך. מבחינתו כשהם לא לידו, אין אמא או אבא. מקור הביטחון שלו נעלם.
יש תינוקות שמגיבים על המצב הזה בבכי רב, ויש תינוקות שמגיבים בבכי מועט, אבל כולם מצויים במידה זו או אחרת של חרדה כשההורים נעלמים מטווח הראייה שלהם.
האם התינוק שלי הפך תלותי?
ממש לא. הפעוט נראה כאילו הוא פחות עצמאי, מה שמבהיל לפעמים חלק מההורים. אבל זה רק נראה כך, זה רק שלב, והפעוט לא פיתח "אופי חדש" של ילד תלותי. מדובר, כאמור, בשלב התפתחותי נורמלי שיחלוף לו, כמו תמיד, בעזרת היענות נכונה לצרכים שלו.
אז מה עושים?
למרות המונח המפחיד, לא מדובר בבעיה כלשהי. בעצם, אולי הבעיה הקשה יותר היא להורים שצריכים להתמודד עם הצרכים החדשים של התינוק.
מאחר שמדובר בשלב נורמלי בהתפתחות, אין צורך לעשות משהו מיוחד כדי "להוציא" את הפעוט מהשלב הזה. אין שום טעם לנסות להרגיל אותו "לעבור ידיים" או להיחשף לזרים. עם הזמן החרדה מזרים פוחתת ומאוחר יותר התינוק, בעצם הפעוט, יכול להבין שגם כשאמא הולכת, היא קיימת, והיא תחזור.
ובכל זאת איך להתמודד עם החרדה ועם הבכי שהיא מעוררת?
התפקיד של ההורים הוא לחשוף את התינוק לתסכולים קטנים לאט לאט - אם התינוק יכול לעמוד בהם. נסו לתת מה שאתם יכולים. כולנו יודעים שמן הסתם יש גבול למה שאפשר לתת, יש אילוצים, יש עוד דברים שדורשים לפעמים את תשומת הלב של ההורים, וזה בסדר גמור.
באופן מעשי, נסו לצאת פחות מטווח הראייה של הילד ותנו לו לשחק לידכם. אם אתם מתרחקים, הוא יבוא אליכם. כאשר הוא לא רואה אתכם, קראו אליו ואמרו לו היכן אתם נמצאים ושאתם עוד מעט חוזרים. כאשר יהיו מצבים שהוא לא יראה אתכם ויבכה, זה גם בסדר, הוא יראה שאתם חוזרים.
האם כדאי לדחות כניסה לגן או למשפחתון?
הרבה פעמים בגלל האילוץ לחזור לעבודה ההכנסה למסגרת נעשית דווקא בשלב הזה. זוהי דוגמה למצב שבו אי־אפשר לברוח מאילוצי המציאות, וגם אין צורך לברוח מהם. בדרך כלל הילדים מסתגלים ולומדים לתת אמון במטפלת או בגננת במסגרת החדשה. יש כמובן לבחור מסגרת מתאימה שבה עובדים אנשי צוות חמים שיודעים איך להתייחס לילדים בתקופה הזאת ובאופן כללי.
איך לנהוג בעת הפרידה?
אחת הטעויות הגדולות שעושים הורים היא ללכת ולהיעלם בלי לומר זאת לילד. לפעמים זה נעשה מתוך קושי להתמודד עם הבכי של הילד. זה באמת כואב לראות את הילד שלך סובל. אבל להיעלם לא רק שלא עוזר, אלא עלול ליצור בעיה ולהעצים את החרדה.
למרות הקושי צריך לומר לילד שהולכים - ולהיפרד. רצוי לא להאריך יותר מדיי את הפרידה. הסיבה: כאשר מאריכים בפרידה בעצם משדרים מסר של קושי, וכך מאשרים לילד את מה שהוא מרגיש: שפרידה היא עניין מסוכן ושיש לו ממה לפחד.
ד"ר ליאת הולר־הררי היא פסיכיאטרית בכירה במרכז לבריאות הנפש רמת־חן בכללית ומנהלת המרפאה לבריאות הנפש של האישה
