הצילו, אבא חולה אלצהיימר ומקלל אותי

הבעיה: התקפי זעם וקנאה

"לכי מפה, בוגדת!" צעק אברהם כשאשתו דפקה על דלת חדרו. "את הולכת עם גברים אחרים". היא פתחה את הדלת ונכנסה. "הסתלקי!" הוא צעק שוב. הוא ישב בכורסה, ספל תה היה מונח על השולחן לידו, הוא תפס אותו והשליך אותו לעברה.

"אברהם, זו אני רותי. הלכתי לענת, לשמור על הנכדים", היא ענתה. "אמרתי לך שהיא צריכה עזרה היום בערב".

"את משקרת. הלכת עם גבר אחר. אני כבר לא מספיק טוב בשבילך?!" הוא חיפש משהו נוסף להשליך.

כועסת והמומה ממילותיו הקשות של בעלה, היא רצתה לצעוק בחזרה, אך במקום זאת היא פנתה ועזבה את החדר, נכנסה לחדרה והחלה לבכות בשקט כדי שלא ישמע.

 
כבר כמעט חמש שנים חלפו מאז איבחנו אצל אברהם (76) אלצהיימר. הזיכרון שלו לשמות ולאירועים נהרס עוד ועוד ככל שהזמן עובר, וכך גם היכולת שלו להתמודד עם מצבים שחורגים מהשגרה. הוא כבר לא יכול לנהל את כספיו, לנהוג, לדאוג להיגיינה אישית או לנסוע לטיולים כפי שאהב.

אשתו רותי (73) מטפלת בו במסירות כל השנים האלה. התקפי זעם והתפרצויות קנאה כמו זו שתוארה כאן משאירים אותה לרוב המומה, בוכייה וחסרת אונים: היא אינה יודעת מה לעשות.

רותי אינה היחידה שנאלצת להתמודד עם גילויי הקנאה ועם התקפי הכעס של אדם הקרוב אליה. בארץ יש כ־149 אלף  בני אדם שאובחנה אצלם דמנציה (אלצהיימר הוא סוג של דמנציה), ויש עוד חולים רבים שלא אובחנו. רבים מהאנשים שלא אובחנו נמצאים בשלבים הראשונים של המחלה, ולכן מסוגלים לדאוג לעצמם בלי להזדקק לעזרה רבה.

מטפלים של חולים רבים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם - בני זוג, ילדים וקרובים נוספים - חווים קשיים מדי יום, ובהם הצורך להתמודד עם שינויים בהתנהגות, עם כעס ועם התפרצויות של החולים. מה עליהם לעשות?

התגובה הראשונית: לנתק מגע

האינסטינקט הראשוני של רותי לצאת מהחדר וללכת היה נכון. לצעוק בחזרה היה מבהיל את אברהם וייתכן שהיה מביא להחרפת האלימות, ובוודאי שלא היה משיג דבר. ייתכן אפילו שההתפרצות הייתה רגעית, וכאשר היא תשוב לחדר לאחר מכן הוא לא יזכור את החשדות ויחזור להיות הוא עצמו. אך מה אם זה לא רגע חולף? מה יכול לקרות ומה צריך המטפל לעשות?

אסור להתעמת

ניתן לחשוב שהתנהגותו של אברהם נובעת ממחלת האלצהיימר לבדה. כידוע, המחלה גורמת לשינויים בתפקוד המוחי שמקשים על היכולת לרסן רגשות. אבל רוב האנשים הסובלים מדמנציה אינם מתנהגים בתוקפנות כלפי המטפלים שלהם; משהו כנראה הפריע לאברהם וגרם לו להתנהג בדרך הזאת.

יכול להיות שמשהו באותו הרגע הצית את ההתפרצות: אולי הוא נתקף פחד משום שחש כי ננטש לבד בבית בשעות הערב, אולי הדפיקה של רותי על הדלת הבהילה אותו והעירה אותו משנתו, אולי קולה מעבר לדלת היה מעומעם והתמזג עם משהו מפחיד בחלומו.

הצעד הראשון בהתמודדות עם חשדנות הוא להבין שזוהי התנהגות שלאדם הפגוע אין שליטה עליה. שנית, התעמתות או ויכוח עם האדם החולה בנוגע לאמיתות התלונה רק יחמירו את המצב.

פתרון חלופי: הסחת דעת

לפעמים ניתן להסיח את דעתו של החולה מהחשדות שהעלה. רותי יכלה להיכנס לאחר כמה דקות לחדרו של אברהם ולהציע לו לצפות יחד בתוכנית הטלוויזיה שהוא אוהב, או להכין לו מאכל שישמח אותו.

אפשרות אחרת היא להגיב בהבנה לתחושותיו שגרמו כנראה להתקף הזעם ולהתקף הקנאה. למשל, רותי יכלה להגיד: "אני מצטערת שהשארתי אותך לבד. ענת הייתה זקוקה לעזרתי, היא הייתה צריכה היום לעבוד עד מאוחר. בטח הרגשת בודד וקצת פחדת לבד בבית הגדול".

לעיתים קרובות מגע פיזי עם החולה מספק לו נחמה ועידוד, כל עוד הוא אינו רואה במגע ניסיון לרסנו. רותי יכלה להגיד - לאחר ששבה אל החדר: "אברהם, אני יודעת שאתה נסער. אולי יעזור אם אחבק אותך?"

הבעיות מחריפות בערב

אצל אנשים הסובלים ממחלות דמנטיות יש נטייה להחמרת בעיות ההתנהגות בשעות הערב. ייתכן שהסיבה לכך היא עייפות או שהאדם החולה אינו מסוגל לראות בבירור באור העמום ומפרש באופן שגוי את מה שהוא רואה. השארת אורות דולקים עוזרת לעיתים קרובות. תזכורת היכן הוא נמצא ומה קורה עשויה גם היא לעזור.

יום שלם של ניסיונות להסתדר עם סביבה מבלבלת וקשה לתפיסה יכול לעייף, ולכן סבלנותו של החולה פוחתת לקראת סוף היום. לכן תכננו את סדר היום של החולה כך שפחות דברים יידרשו ממנו בשעות הערב. רחצה ואמבטיה, למשל, ניתן לתכנן לשעות הבוקר או הצהריים המוקדמים. זה לרוב עובד טוב יותר.

לעיתים קורים בבית כמה דברים במקביל - מה שיכול לרגש את האדם המבולבל והעייף ממילא: טלוויזיה דולקת, ילדים שבאים לבקר, הכנות לארוחת הערב והעייפות - כל הגודש הזה עלול להקשות על החולה להבין מה קורה ולגרום לו לתגובה קיצונית. חשוב שתדעו כי החולה אינו מתכנן מראש להתפרץ בשעות הערב, דווקא בשעות שהן הקשות ביותר גם לכם.

התפרצויות זעם בגלל בעיה פיזית

לפעמים קל מאוד להבין מה גרם להתפרצות, אך לפעמים זה נראה בלתי אפשרי לאתר את שורש הבעיה. עלינו לזכור כי בכל מקרה קיימת סיבה ממשית, ואסור לנו להסתפק בתשובה "זה בגלל המחלה".

ייתכן שיש סיבה גופנית להתפרצות, ויש לנסות לבררה: האם האדם סובל מעצירות, מדלקת בדרכי השתן או מכאב שיניים? האם הוא ישן מספיק, או אולי יותר מדי? האם קיימות בעיות שמיעה או ראייה? האם האדם החל ליטול תרופה חדשה? כל הגורמים האלה יכולים להשפיע דרמטית על מצב הרוח ועל ההתנהגות של אדם הלוקה בדמנציה.

סיכום: ששת כללי הזהב

• לעולם אל תצעק חזרה. צעקות יכולות לגרום לחולה להשתתק מפחד, אך הן לא ישנו את הרגשתו הפנימית ולכן יגרמו לעלייה בסף החרדה והתוקפנות.

• מצא את המקומות שבהם אתה יכול לקבל תמיכה, לשתף ולפרוק. נסה לעשות זאת לא מול האדם החולה.

• אל תנסה להסביר דברים בהיגיון בעת התפרצות כעס. גם אנשים שלא סובלים מדמנציה כמעט אף פעם לא יקשיבו להיגיון בעת התקף של זעם או כאשר הם חשדנים.

• אם ניתן לקיים שיחה, שאל שאלות על המצב והקשב בתשומת לב רבה להסבר, בין אם הוא הגיוני ובין אם לאו. ייתכן שמההסבר ניתן יהיה להסיק מסקנות בנוגע לגורם שהצית את הכעס מלכתחילה.

• הימנע מלשנות את שגרת היום־יום של החולה, ואם בכל זאת יש הפרעה, השתדל לחזור לשגרה מהר ככל האפשר.

• והכי חשוב: יש לשמור על כבוד האדם. נסה להיות אמפתי למצבו וזכור לזרום עם המציאות כפי שהוא רואה אותה.

• לבסוף יש לזכור שבמצבים קיצוניים ניתן להתייעץ עם הצוות המטפל.

יעל רייכנטל היא גרונטולוגית ומנהלת המרכז לחינוך ולקידום הבריאות במחוז דן־פ"ת של כללית