לא מכבר הייתה בטלוויזיה כתבה על הפסנתרנית אליס הרץ זומר בת ה־108 שגרה כיום בלונדון. היא סיפרה את סיפור חייה, כולל תקופת השואה, והציגה את רוחה החיובית. כולנו השתאינו לראות את הידיים הזקנות פורטות על הפסנתר.
הדבר עורר בי מחשבות על מבצעים שונים ומפורסמים שהגיעו לגילאים נאים בעודם עוסקים במוזיקה. נראה כי בקרב המבצעים, בין אם חובבים ובין אם מקצוענים, הצורך בביצוע והיכולת נשארים איתנים לאורך השנים.
מוזיקה משפיעה על הגוף והנפש
כשמדברים על ניסיון מניעת מחלת האלצהיימר, מזכירים שתי פעילויות שמסייעות להגנה על המוח המזדקן: האחת היא לימוד שפות, והשנייה היא לימוד נגינה בכלי כלשהו בגיל מבוגר. אמנם לא מדובר בהוכחה מדעית, אך עדיין נעים לקרוא על כך.
נדיר למצוא אדם שאינו אוהב מוזיקה. המוזיקה פונה אל החושים, מעוררת מחשבות ותחושות, גורמת לתגובות פיזיולוגיות ומנטליות. נראה כאילו המוזיקה בכלל והביצוע בפרט טוענים את העוסקים בהם באנרגיה חיובית וטובה.
מחקרים שונים נעשו בנושא המוזיקה והשפעתה על תחומי בריאות שונים, וכולם הראו תוצאות חיוביות. להלן מספר דוגמאות:
מניעת נפילות בפעילות גופנית – נרשמו פחות נפילות בקרב קבוצת זקנים שעסקה בפעילות גופנית בליווי מוזיקלי, לעומת קבוצת ביקורת שהתאמנה ללא צלילי מוזיקה.
השפעה על איכות השמיעה - זקנים רבים סובלים מתופעה מציקה שנקראת "בעיית מסיבת קוקטייל", תחושה של שמיעת ערב רב של דברים בלתי ברורים בסביבת אנשים רבים שמדברים. מתברר שאצל נגנים זקנים שניגנו כבר מגיל צעיר, תופעה זו פחותה בצורה משמעותית.
טיפול באמצעות מוזיקה – בעיות של מתח וחרדה, שיקום חולי לב לאחר ניתוחי לב, הפרעת התנהגות בקרב חוסי בתי אבות שסובלים משיטיון, כאב – כל אלה ניתנים לטיפול באמצעות מוזיקה.
יש עוד מקום למחקר רב בתחום, אך באופן די ברור עולה כי שימוש במוזיקה בקרב האוכלוסייה הזקנה עשוי להשפיע לטובה. בחזרה לאליס זומר ובעקבותיה לסיפורם של שלושה ענקים נוספים.
שלושה מוזיקאים מפורסמים
מעניין לדעת מעט על המבצעים הזקנים, על הקורות אותם בזקנה ואולי על התייחסותם לנושא. בחרתי כאן בשלושה שהם העידית שבעידית: קזאלס, רובינשטיין וטוסקניני. ראוי לציין כי שניים מהשלושה היו גם בני אדם נעלים, מלבד היותם מבצעים גאונים. פבלו קזאלס וארטורו טוסקניני פעלו נגד שלוש מהדיקטטורות הנוראות של המאה ה־20: הפאשיסטית בספרד (קזאלס), הפאשיסטית באיטליה והנאצית בגרמניה (טוסקניני). אגב, לא בטוח שארתור רובינשטיין החביב שלנו היה עומד כיום בקריטריונים קפדניים מבחינת אמירות ואורח חיים.
פבלו קזאלס
קזאלס נולד בספרד בשנת 1876. לפני שמלאו לו 20 התמנה לפרופסור לצ'לו בקונסרבטוריון של ברצלונה. קזאלס היה תומך נלהב ברפובליקה הספרדית, ואחרי תבוסתה במלחמת האזרחים יצא לגלות מספרד, ולא חזר אליה עד יום מותו. הוא קבע את ביתו בעיירה פראד שבצד הצרפתי של הפירנאים, ופעל רבות על מנת לסייע לפליטים שנמלטו מספרד אחרי מלחמת האזרחים. לאחר מלחמת העולם החליט לפרוש מנגינה בשל אדישות העולם להמשך הדיקטטורה של פרנקו בספרד. הוא חזר מהפרישה רק ב־1950, כשידידים שכנעו אותו להופיע בפראד לרגל שנת ה־200 למותו של באך, וכך נוסד במקום פסטיבל מוזיקלי שנתי. קזאלס ניגן, כאמור, עד סוף חייו בגיל 97 (הקונצרט האחרון שלו התקיים בירושלים שבועיים לפני מותו) ואמר כך: "אני אולי המוזיקאי הזקן ביותר בעולם, אני אדם זקן, אך במובנים שונים אני אדם מאוד צעיר. וזה מה שאני רוצה שאתם תהיו, צעירים, צעירים כל חייכם ושתאמרו לעולם את הדברים הנכונים". קזאלס נפטר בשנת 1973.
ארתור רובינשטיין
פסנתרן יהודי פולני מגדולי הווירטואוזים בדורו. זכה לתהילה בינלאומית במיוחד על ביצוע יצירותיו של שופן ועל עידוד מוזיקה ספרדית. רובינשטיין נולד ב־1887 והתחנך בוורשה. את קונצרט הבכורה שלו נתן בברלין בשנת 1900 בהיותו בן 13. בגיל 19 הופיע רובינשטיין לראשונה בארצות הברית, בקרנגי הול בניו יורק, ומשם המשיך בסיור הופעות בארצות הברית ובאירופה. במהלך מלחמת העולם הראשונה חי רובינשטיין בעיקר בלונדון. בשנות מלחמת העולם השנייה חי רובינשטיין בארצות הברית, ובשנת 1946 ניתנה לו אזרחות אמריקאית. הוא סירב לנגן בגרמניה שלאחר המלחמה. התדרדרות במצב הראייה והשמיעה אילצו אותו לפרוש מן הבמה בשנת 1976. שנה מאוחר יותר, בהיותו בן 90, עזב רובינשטיין את רעייתו ועבר לגור עם אישה צעירה בז'נבה, שם מת בשנת 1982, בהיותו בן 95. בהיותו בן 75, נשאל רובינשטיין על חיוניותו הצעירה והאש שבוערת בו, והשיב: "למה טובים הוויטמינים שאתם לוקחים? אכלו לובסטר, אכלו קוויאר, חיו. אם אתם מאוהבים בבלונדינית יפה עם פנים ריקים מהבעה וללא שכל, אל תחששו, הינשאו לה, חיו".
ארטורו טוסקניני
גדול המנצחים בתקופתו. נודע לתהילה בחתירתו לשלמות, באוזן השומעת פרטי פרטים בתזמורת, ובזיכרון הצילומי שלו, שהעניק לו שליטה ברפרטואר עצום של יצירות תזמורות ואופרות. טוסקניני נולד בשנת 1867 בפארמה שבאיטליה, וזכה במלגה לקונסרבטוריון המקומי למוזיקה, שם למד נגינה בצ'לו. הוא הצטרף לתזמורת של להקת אופרה ויצא עימה למסע הופעות. בהצגת "אאידה" סולק המנצח הכושל בשריקות בוז מעל הדוכן. טוסקניני, שלא היה לו שום ניסיון בניצוח, לקח את השרביט לידו וניצח על הופעה מזהירה, מן הזיכרון בלבד. כך החלה קריירה מופלאה. בשנת 1898 היה למנצח הבית בבית האופרה לה סקאלה. בשנת 1936 נענה לבקשת ברוניסלב הוברמן, הכנר היהודי הדגול שייסד את התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית, וניצח על קונצרט הפתיחה שלה בתל אביב. טוסקניני אהד מאוד את העם היהודי והביקור בתל אביב היה מחווה לעם העתיק והנרדף. הוא הופיע עם תזמורת זו בירושלים, בחיפה, בקהיר ובאלכסנדריה. מתוך התנגדות עזה לפאשיזם האיטלקי והגרמני, עזב את אירופה ויצא לארצות הברית, שם הקימו למענו, בשנת 1937, את תזמורת NBC הסימפונית, במסגרתה הופיע וסייר באופן קבוע עד שנת 1954.
טוסקניני דחף לחידושים בביצוע אופרות. בשנת 1901 התקין מה שנחשב אז למערכת המודרנית ביותר של תאורת בימה ועמד על האפלת האולם בזמן ההופעה. עם כל היותו אדם נפלא, נודע כמהיר חימה, באם אירעה תקלה, זיוף, טעות בחזרה או בקונצרט. ב־1951, בהיותו בן 84, לקה באירוע מוחי לא קשה בעת פעילות על אופני כושר, אבל המשיך לעבוד. בשנת 1954 החלו לצוץ תקלות בעבודתו: שכחה, טעויות. למזלו התזמורת שהוכנה כה טוב על ידו הצליחה לחפות על הבעיה. בהופעה הפומבית האחרונה שלו בקרנגי הול בניו יורק, חלה קטסטרופה אמיתית וההופעה הופסקה. טוסקניני האצילי הבין את המצב לאשורו, חסך לעצמו עוגמת נפש נוספת ולא המשיך. בסוף חייו אם היה קורא לו מישהו מאסטרו, היה עונה (כמה עצוב): "אל תקרא לי מאסטרו, אני כבר לא מאסטרו". טוסקניני נפטר ב־1957 בגיל 89.
צלילי המוזיקה הם תרפויטיים
עד כאן סיפורם של שלושה מוזיקאים דגולים, שהמשיכו לעסוק במוזיקה כמעט עד יומם האחרון. נראה לי שיתרונות המוזיקה ברורים וכי היא עשויה להיטיב עם הגוף והנפש. כדאי, למשל, להשתמש בה כליווי לפעילויות (אימון כושר של זקנים לצורך שיפור תפקוד), כמכשיר לגרימת הנאה (האזנה אישית או בצוותא, הדרכה בנושאים מוזיקליים) או כמכשיר מרפא (טיפול וריפוי במוזיקה).
מטפלים רבים לא מכירים את תחום הריפוי במוזיקה ומתייחסים אליו בחשדנות. כדאי להיחשף לתחום, כי הוא רציני, נחקר בעבודות שונות והביא קבלות להיותו יעיל ולו גם במקצת. וכן, אני ממליץ בהחלט על נגינה בכלי לאורך השנים למי שהחל בילדותו, ועל לימוד נגינה בכלי בגיל הזקנה. זה ולימוד שפה חדשה - היש תענוג גדול יותר?
ד"ר דניאל דליות הוא רופא גריאטר במרכז הרפואי הגריאטרי בית רבקה, מקבוצת כללית
