מעורבות ההורים בחיי ילדיהם היא בעלת חשיבות רבה. מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים שהוריהם מעורבים בחייהם מפגינים הישגים טובים יותר בלימודים וכישורים חברתיים טובים יותר.
לפעמים נראה שאחת הבעיות בהורות בתקופתנו היא הקושי למצוא איזון בין העבודה למשפחה. בדרך כלל המשפחה היא זו שנותרת מקופחת, והורים רבים חשים שמעורבותם בחיי ילדיהם מועטה מדי.
למרות כל זאת, עדיין יכול להתקיים מצב של מעורבות־יתר של הורים בחיי ילדיהם. אולי ההגדרה "מעורבות־יתר" היא מוטעית, ונכון יותר לומר "מעורבות בעייתית".
מעורבות או שליטה?
סוגי מעורבות שונים משפיעים באופן שונה על הילדים. נמצא, למשל, שמעורבות חזקה, עד כדי שליטה מבחינה פסיכולוגית, אינה טובה לילדים. יצירת רגשות אשם אצל הילדים, מניעת אהבה או מניפולציות רגשיות דומות משפיעות לרעה על תחושת הרווחה הנפשית של הילדים.
על פי תיאוריית ההכוונה העצמית (Self determination) ישנם שלושה צרכים בסיסיים הנחוצים להתפתחות מיטבית של ילדים ולרווחתם הנפשית, אשר קשורים קשר הדוק למעורבות ההורים.
1. אוטונומיה - היכולת של האדם להרגיש חופשי לבחור את הבחירות שלו.
2. יכולת - הצורך של האדם להרגיש ביטחון ביכולות ובהישגים שלו.
3. שייכות וקרבה - התחושה של אדם שהוא קשור לאנשים אחרים אשר מתעניינים בו ואכפת להם ממנו באמת.
אם נבחן את שלושת הצרכים האלה, נראה שיחסי הורים וילדים מתנהלים בדיוק על קו התפר, העדין לפעמים, ביניהם. בפרשנות לא נכונה ניתן להתבלבל, למשל, בין אהבה לדאגה, בין קרבה למעורבות־יתר, וכך יוצא שהצורך השלישי מתמלא לכאורה, ואילו שני הצרכים הראשונים אינם מסופקים כראוי.
מחקר שפורסם בכתב עת לענייני משפחה עוסק בנושא ובודק את מעורבות ההורים בחיי ילדיהם שנמצאים בשלב שבין ילדות לבגרות. באותו השלב חש ההורה שהשליטה שלו מתרופפת: הילד עוזב את הבית והופך לעצמאי, אבל הוא עדיין לא עצמאי לחלוטין.
המחקר, שנערך בארצות־הברית, עוסק בילדים שעזבו את הבית כדי ללמוד בקולג'. באותו השלב יש הורים שמתקשים לסמוך על ילדיהם ומתלבטים בין מתן אוטונומיה לבין המשך המעורבות בחייהם.
אם בעבר נטו להפריד בין מעורבות ושליטה של ההורים מהבחינה המעשית לבין שליטה פסיכולוגית, הרי שבמחקר נמצא שגם מעורבות מעשית יכולה להיות מוגזמת, וניתן לחוות אותה כשליטת יתר.
אמא, שחררי כבר
החוקרים נעזרו בשאלונים מפורטים כדי לבדוק את רמת המעורבות של ההורים כפי שחוו אותה הילדים. הסטודנטים הנחקרים, שחוו מעורבות־יתר של הוריהם דיווחו על שיעורים גבוהים יותר של דיכאון ועל רווחה נפשית טובה פחות.
על פי תפיסתם של הסטודנטים האלה, מעורבות־היתר של ההורים פגעה בצורך הבסיסי שלהם באוטונומיה ובתחושת המסוגלות ובהמשך גם ברווחתם הנפשית.
אז איך יודעים מתי לשחרר? נראה שגם בגיל הבוגר, כאשר הילדים הם בעצם בגירים, על ההורים להיות קשובים וזהירים בנוגע למעורבותם בחיי ילדיהם ועליהם להמשיך לחפש את שביל הזהב בין אכפתיות, אהבה ומעורבות לבין הידיעה מתי לסמוך ולשחרר.
ד"ר ליאת הולר הררי היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית
* המידע המופיע במדריך הוא לידיעה כללית בלבד. יש לעיין בתנאי השימוש ומדיניות הפרטיות
