גם כיום אובדנות (מושג הכולל בתוכו התאבדויות שהסתיימו במוות וניסיונות התאבדות) היא עדיין נושא עטוף בסטיגמות. במקרים רבים החברה משתיקה דיבורים סביב אובדנות, ובלא מעט מקרים אפילו מתייחסים אליה כ"מעשה מביש" ש"לא מדברים עליו בפומבי".
המשמעות של השתיקה הרמה עלולה להיות הרת־גורל: אנשים רבים שנמצאים במצוקה לא מבקשים עזרה, ופעמים רבות הסביבה הקרובה לא מבחינה ש"משהו לא כשורה" - עד השלב שבו זה כבר עלול להיות מאוחר מדי.
אובדנות במספרים
הנתונים מובאים ממשרד הבריאות (בישראל) ומארגון הבריאות העולמי
גנטיקה או חברה: גורמי סיכון אפשריים
אובדנות קשורה בגורמי סיכון שונים: חלקם ביולוגיים־גנטיים, חלקם קשורים למחלות או להפרעות פסיכיאטריות, וחלקם נוגעים לגורמים סביבתיים כמו קשרים ותמיכה חברתית. לפעמים גם אובדן או אירוע טראומטי אחר יכולים להיות קשורים או לשמש טריגר לאובדנות.
דיכאון היא ההפרעה הפסיכיאטרית השכיחה ביותר הקשורה באובדנות. עם זאת, יש לזכור שלא כל מי שמנסה להתאבד סובל מהפרעה פסיכיאטרית.
גורמי סיכון נוספים: שימוש בסמים או באלכוהול, מחלה קשה, בדידות, הגירה - למשל עולים חדשים שמתמודדים עם קשיים חברתיים או כלכליים.
גברים, כאמור, מתאבדים יותר מנשים.
רבים ממקרי ההתאבדות מתרחשים באופן אימפולסיבי, ברגעי משבר גדולים שבהם האדם מאבד את היכולת להתמודד עם לחצי החיים, כמו בעיות כלכליות, בעיות במערכות יחסים או כאבים כרוניים ומחלות.
בנוסף, אובדנות מקושרת באופן חזק יותר לאנשים שחווים קונפליקט, אסון, אלימות, התעללות, אובדן או תחושת ניתוק (למשל חרם חברתי).
שיעורי האובדנות גבוהים יותר גם בקרב קבוצות פגיעות יותר שחוות אפליה, כמו מהגרים, פליטים ועוד.
גורם הסיכון הגבוה ביותר להתאבדות הוא נסיון התאבדות קודם.
קרובי משפחה וחברים קרובים של אדם שהתאבד נמצאים גם הם בסיכון להתאבדות, גם בגלל הכאב, הצער וההלם שהם חווים, וככל הנראה גם מכיוון שהם חולקים תרבות ואמונות דומות, או שהם עלולים לראות בקרוב שהתאבד מודל לחיקוי.
קשר השתיקה
בגלל הסטיגמה סביב הפרעות נפשיות בכלל וסביב אובדנות בפרט, עדיין קיימים בחברות שונות חסמים רבים בנוגע לשיח פומבי סביב הנושא. לכן, אנשים רבים שסובלים ממחשבות אובדניות בוחרים שלא לדבר ולפעמים אפילו מנסים להסוות את המצוקה שלהם – בגלל הפחד משיפוטיות, מבוכה או אפילו רגשות בושה. לפעמים גם נוצר פער גדול בין התנהגותו השמחה וחסרת הדאגות של האדם כלפי חוץ – למצוקה הרבה שהוא חש בפנים.
מה עושים?
מתעניינים ושואלים שאלות, מנסים להבחין האם ישנו שינוי בהתנהגות בזמן האחרון - במיוחד אם מדובר באנשים שחוו שינויים משמעותיים ו/או דרמטיים בחיים.
אילו סימנים יכולים לעורר חשד לאובדנות?
• אדם שמסתגר, שמאבד עניין בפעילויות רגילות, שנראה עצוב.
• אדם שמדבר על מוות.
• אדם שמישהו קרוב אליו התאבד.
• מישהו שכותב צוואות או מכתבי פרידה.
• משברי חיים - לא כל אדם במשבר חיים יבחר בהתאבדות כ"פתרון", אך כן מדובר בגורם סיכון. אנשים שנמצאים במשבר או בתקופה דיכאונית זקוקים לטיפול, ולפעמים גם צריכים "דחיפה" בפנייה לטיפול כזה. עזרה כזו יכולה במקרים מסוימים למנוע התאבדות.
מה אפשר לעשות אם אני מזהה אדם במצוקה או שיש חשש של אובדנות?
הכי חשוב: לא לפחד לדבר! קיים חשש טבעי להתייחס לתופעה הקשה הזו. לעיתים אדם יחשוש לשאול את חברו באופן ישיר על אובדנות כדי "לא להכניס לו רעיונות לראש" או לדרדר את מצבו, אבל נמצא שדווקא דיבור נכון ומותאם על הנושא יכול לעזור.
מה זה "דיבור נכון"?
להימנע משיפוטיות, להראות לאדם שאכפת לכם ממנו ושישנם אנשים נוספים שהוא חשוב להם.
אילו שאלות אפשר לשאול?
ە לאחרונה אתה נראה לי לא כרגיל, רוצה לספר לי מה קורה?
• לפעמים אנשים במשברים כמו שלך מתייאשים, ומרגישים שאין מוצא. האם אתה מרגיש מיואש?
• לפעמים אנשים במצבים כאלה מרגישים שהם איבדו טעם בחיים. האם גם אתה מרגיש ככה?
• האם חשבת על התאבדות?
ומה השלב הבא?
שוב, הימנעו משיפוטיות. הראו לאותו אדם שאתם מבינים שהוא במצוקה.
הציעו מוצא וכוונו לקבלת עזרה: עזרו לו או לה לפנות לגורמים תומכים בקהילה ולגורמי טיפול, כגון רופא המשפחה, או במקרה חירום חדר מיון פסיכיאטרי. ישנן גם עמותות שונות התומכות במצבי משבר שונים.
להציע ליווי ועזרה בפנייה לגורמי תמיכה וטיפול.
והכי חשוב - להיות שם בשבילם. זה יכול להציל חיים.
מרגישים שאתם או אדם קרוב זקוקים לסיוע דחוף? למי אפשר לפנות:
מוקד החירום של מד"א 101
מוקד האחיות של כללית ב־2700*
הקו החם של עמותת ער"ן: 1201 בטלפון
עמותת בשביל החיים
ד"ר ליאת הולר־הררי היא פסיכיאטרית בכירה במרכז לבריאות הנפש רמת־חן בכללית ומנהלת המרפאה לבריאות הנפש של האישה
