בעיות פוריות: התסכול והכעס

​נשים הסובלות מבעיות פריון מכונות לעתים בספרות הרפואית "המיעוט הנשכח והשותק". נראה לפעמים שבתוך כל הפרטים הטכניים של הבדיקות, האבחונים והטיפולים, האישה כאדם שלם ובן הזוג שלה או בת הזוג שלה הולכים לאיבוד. 

מה קורה בעולמה הרגשי של אישה הסובלת מבעיות פריון?

אישה שסובלת מאי־פריון חווה אובדן ממשי, בדומה למה שקורה באבל. בניגוד לתהליך של אבל, האובדן הזה לא זוכה להכרה של הסביבה הקרובה, והאישה לא מקבלת לגיטימציה לרגשות שעולים בה. ואם לא די בכך, רוב הזמן היא נדרשת להמשיך בחייה כאילו לא קרה לה דבר ולהדחיק את סבך הרגשות המבעבעים.​

משהו לא בסדר אצלי?

תחושת האובדן בשלב מסוים מגיעה לשיא, ולאחריו היא עולה ויורדת, בגלים. השיא הראשון יכול להופיע בשלב הגילוי, כאשר היא מבינה שיש בעיה, שאינה דבר של מה בכך, בעיה שתדרוש ממנה לעבור טיפול כזה או אחר. 

לפעמים הגילוי מגיע באופן חד, ולפעמים מדובר בתהליך הדרגתי. בשני המקרים, בסופו של דבר, לאחר ניסיונות להיכנס להריון, בדיקות, ביקורים אצל רופאים, בזמן כלשהו, אישה מגיעה להבנה שניתן לתמצת אותה במשפט "משהו אצלי לא בסדר". משפט ​קצר ופשוט זה, מכיל בתוכו רגשות קשים ובעלי עוצמה: כאב, בושה, אשמה, כעס ועוד.  למרבה הצער, לא פעם, רגשות אלה נשארים ללא מענה, וללא הזדמנות נאותה לעבד אותם.

כמו בתהליך של אבל, התגובה להכרה הזו כוללת לרוב מספר שלבים: שלב של הכחשה, שלב של כעס, שלב התמקחות, האשמה עצמית. אם אותה אישה מצליחה לעבד את הרגשות שעולים בה, היא יכולה להגיע לתחושה של השלמה שתאפשר לה התמודדות עם התהליך שמחכה לה. 

לא מדובר בשלבים עוקבים, שבאים אחד אחרי השני, אלא במצבים רגשיים. המצבים הללו יכולים להופיע כל אחד לחוד, או יחד. בתקופות מסוימות אחד מהשלבים הללו חזק יותר. המעבר בין השלבים אינו חד־ סטרי, ואישה שמתמודדת עם קשיי פריון יכולה יום אחד להרגיש השלמה מסוימת עם מצבה, ולמחרת להרגיש שוב כעס, כאב, ואשמה.

כאשר מדובר בתהליך של אבל, קיימים טקסים מקובלים בחברה, שמטרתם לאפשר לאישה לבצע עיבוד פנימי של התחושות שמציפות אותה. העיבוד  מאפשר לאותו אדם להמשיך הלאה בחייו, לשלב של ההשלמה (לפחות חלקית), וההתמודדות. לדוגמה, במהלך ימי השבעה, יש הזדמנות לאדם אבל לדבר על התחושות שלו, ולקבל הדהוד ותמיכה מהסביבה. לעומת זאת, אישה שחווה בעיות פריון, לא פעם אין לה את התנאים ולא את התמיכה הדרושה כדי לבצע עיבוד מספק.

לאישה שחווה קשיי פריון חסרות ההזדמנויות לעבד את מה שקורה לה מבחינה רגשית. היא יכולה להיתקע ולמצוא את עצמה לכודה בתוך תחושות אלה, באופן שמקשה עליה להמשיך בחייה, להתמודד ולצמוח. לפעמים, רגשות אלה, כאשר אינם מקבלים ערוץ לגיטימי לביטוי, יכולים להפוך לה למכשול.

"אני כועסת"

הכעס הוא בעצם על מה שאבד - תחושת השלמות הגופנית שהייתה טבעית ומובנת מאליה, הפגיעה בדימוי הנשי. כאשר לכעס אין מקום לביטוי ועיבוד, הוא מופנה כלפי הסובבים. כעס שמופנה כלפי הרופא המטפל, כעס על פקידת הקבלה במרפאה שגרמה לך לחכות, על האחות שהעירה הערה שלא במקומה, על החברה הטובה שנהגה בחוסר רגישות, ואפילו כעס כלפי הנשים שאת רואה ברחוב והן בהריון. ניתן להבין איך לפעמים כעס כזה לא רק שלא משרת אותך, אלא יכול לפגוע בך, כאשר הקרובים לך, שאמורים להיות מקורות תמיכה בשבילך, לא מבינים את מקור הכעס, ונפגעים. כעס הוא "זולל אנרגיה", אנרגיה נפשית שדרושה לך כל־כך בשלב זה של חייך.

"הכל בגלל ההפלה"

האשמה עצמית יכולה להיות חזקה וכואבת. למתבונן מהצד ההאשמה העצמית נראית לפעמים לחלוטין לא מובנת. בבסיס ההאשמה העצמית עומדת לא פעם מחשבה מסוימת, גרעין, שגדל וקיבל מימדים הרבה מעבר למה שמגיע לו. כאשר אישה מבינה זאת, היא יכולה להשתחרר מהמחשבות המטרידות והכואבות האלה, ולפנות את הכוחות שלה להתמודדות בריאה. האשמה העצמית נוטה להתעצם ולגדול למימדים משתקים, במיוחד כאשר היא קשורה בתחושת בושה. במקרה כזה אותה אישה הסובלת מבעיות פריון מרגישה שמסוכן לה לדבר לחשוף את המחשבה המסוימת, והיא נשארת איתה לבד.

"אני אשמה שאני סובלת מבעיות פריון. אילו לא הייתי עושה הפלה בגיל 19, הכול היה נראה אחרת". יתכן, כמובן, שהפלה תגרום לסיבוכים רפואיים, ולבעיות בהמשך. אך ברוב המקרים אין זה כך. אישה כזו מייסרת את עצמה. ההפלה עצמה עלול להיתפש אצל אותה אישה כמעין חטא, חטא שהיא צריכה לשלם עליו, ובעיית הפריון היא העונש. לפעמים המחשבה הזו היא ברמה לא מודעת, וברמה הזו היא מעכבת את אותה האישה בהתמודדות שלה.

דוגמה נוספת. "אם הייתי מנסה להרות קודם, לא הייתי מגיעה למצב כזה". שוב, למחשבה זו בסיס מציאותי, אבל - כולנו חכמים יותר בדיעבד. נשים רבות דוחות את הכניסה להריון, וכשהן מחליטות שהגיע הזמן המתאים, הן נכנסות להריון ללא בעיות משמעותיות.

"אני לא באמת רוצה להיות אמא"

"אני לא באמת רוצה להיות אימא, ובגלל זה אני לא נכנסת להריון". נראה שמחשבה זו, בצורות שונות, עולה כמעט אצל כל אישה שמנסה להרות ונתקלת בבעיות פריון. לפעמים המחשבה הזו כל־כך מאיימת ונשארת ברמה הלא מודעת בלבד. ידוע כיום שלהיבטים רגשיים השפעה על הצלחה או על התארכות של טיפולי הפריון. מתח, דיכאון וחרדה משפיעים ברמה פיזית גופנית.

למרות כל אלה, הרגשות כלפי האימהות הם סותרים, אמביוולנטיים. חששות מפני האימהות הם לגיטימיים וקיימים תמיד. אישה שתהיה לה הזדמנות לבטא חששות אלה, בסביבה תומכת ולא שיפוטית, תגרום למחשבות האלה להפוך לא מאיימות, ובעצם תפרוק מהן את כל המטען הרגשי הכבד שלהן. מטען רגשי שמתפקד שוב כזולל אנרגיה ומעכב צמיחה.

במהלך ההתמודדות עם קשיי פריון אישה חווה רגשות מכאיבים ומייסרים, שמצריכים עיבוד. לעיתים, אין לאישה הזדמנויות נאותות לבצע עיבוד בצורה שתשרת אותה, היא יכולה למצוא את עצמה "תקועה" בתוך רגשות קשים, שגוזלים ממנה משאבים נפשיים, משאבים שנחוצים לה כל כך להמשך ההתמודדות בדרך הקשה של טיפולי הפריון. במהלך טיפול פסיכותרפי (פסיכולוגי) ניתן לזהות מצבים אלה, ולעזור לאישה להתקדם, לגייס משאבים נפשיים, להתמודד ולצמוח.  

ד"ר ליאת הולר־הררי היא פסיכיאטרית בכירה במרכז לבריאות הנפש רמת־חן בכללית ומנהלת המרפאה לבריאות הנפש של האישה