הקשר הראשוני בין אם לבנה או לבתה חשוב מאוד להתפתחות הילד בעתיד. תחילת הקשר מחולקת לשני שלבים מרכזיים:
תקופת ההריון - בתקופה הזאת מתחבטים ההורים בין שתי חוויות מנוגדות. מצד אחד, נוצרות פנטזיות בנוגע לתינוק המושלם, וישנה ציפייה אדירה לילד יפה וחכם. מצד שני יש מתח וחרדות רבות כתוצאה מבדיקות ההריון התכופות והחשש מתוצאותיהן, וכן מתהליך הלידה עצמו.
משבר הלידה - זו תקופת ההסתגלות המקבילה של האם לתינוק ושל התינוק לעולם החיצוני. במקביל להתאוששות הפיזית של השניים מחוויית הלידה, העיסוק המרכזי הוא בשינוי. בתקופה הזאת גם חווים לפעמים תחושת אכזבה עקב ההבדל בין החלומות והציפיות של האם בנוגע לתינוק טרם הלידה לבין התוצאה במציאות. המצב הזה קשה במיוחד כאשר הלידה מתרחשת מוקדם מהצפוי, ונולד פג.
למידה הדדית
תהליך בניית הקשר כולל כמה שלבים של למידה הדדית: האם לומדת את הצרכים ואת הרצונות של התינוק, ואילו התינוק לומד להכיר את תגובות אמו. כמו כן יוצרים האם ותינוקה סימני תקשורת ייחודיים. בהדרגה נבנות דרכי ההיענות של האם לצורכי התינוק וכן דרכי התגובה של התינוק על האופן שבו ממלאת האם את צרכיו.
בינקות, הקשר אם־ילד הוא גופני ורגשי גם יחד ומתבסס על אופן הטיפול של האם בתינוק - הדרך שבה היא מחזיקה אותו, הדנוד, ההאכלה, הרחצה וכדומה. התינוק חווה את מגע האם על גופו ומתוך כך מקבל את תחושת הביטחון הפיזי וכן את תחושת הנעימות או האי־נעימות שבמגע.
התהליך הזה הוא מרכיב חשוב ביצירת הביטחון ששואב הילד מאמו ובפיתוח רגשות מורכבים יותר בהמשך, כמו הנאה לעומת דחייה, כעס ועוד. הבעות פניה וטון הדיבור של האם משקפים לילד את מצבה ואת יחסה כלפיו: האם היא נינוחה? עליזה? או מתוחה וכועסת? דרך אפיוני הקול והבעות הפנים לומד התינוק גם על יחסה של האם לסביבה.
לא מפנים את הגב לאמא!
אמהות רבות נושאות את התינוק במנשא קדמי באופן שבו גבו של הזאטוט מופנה כלפי הבטן, ופניו פונים כלפי חוץ. הרעיון המרכזי הוא שהתינוק ייחשף לגירויים חיצוניים, יראה את המתרחש וייהנה לסקור את סביבתו.
אלא שרצוי שפני התינוק יפנו דווקא כלפי האם גם בזמן נשיאתי כדי שייחשף בצורה מקסימלית לתגובותיה. הסיבה לכך היא שהאם משמשת מראה של הילד, ודרך התגובות שלה הוא לומד, מרגיש ורואה את העולם. הוא מפנים מה טוב ומה רע, מה חשוב ומה פחות חשוב.
ההורים, ובעיקר האם, משמשים מתווכים בין הילד לסביבה, ועליהם להקפיד על חשיפה נכונה לגירויים ועל מתן משמעות לכל גירוי ולכל אירוע. לכן חשוב מאוד להיות עם הילד, ליצור עימו קשר עין פנים אל פנים ולבנות עימו מרחב תקשורת משותף כדי לאפשר את בניית היחסים ההדדיים ואת הרגש הנלווה אליהם.
לספק גירויים ולשמור מרחק
רצוי לספק לילד גירויים שכליים ורגשיים מגוונים שתואמים את רמתו. חשוב לדאוג לגירוי שווה של כל החושים באמצעות משחק, דיבור, שירה וכדומה. עם זאת, אין צורך להיות צמוד לתינוק בכל רגע. להיפך, חשוב לבנות גם מרחק נכון בין האם לתינוק.
תפקיד ההורה הוא ללוות, להדריך ולתמוך, אך עם זאת לאפשר לילד להתנסות בכוחות עצמו גם אם יתקשה או שזה יכאב. יש לאפשר לו עצמאות. חשוב שהילד יחווה גם את הצדדים הפחות חיוביים של המציאות: תסכול, כעס, פחד ועוד - וכך יבנה את אישיותו הנפרדת ללא תלות מוגזמת.
חשוב שההורה יציג לילד מגוון של התנהגויות ושל רגשות אמיתיים כמו שמחה, עצב, כעס ועלבון. כך מאפשרים לתינוק ללמוד על הקשר בין מצבים לרגשות, על עולמו הפנימי של ההורה ועל דרך התמודדותו. מתוך כך הוא גם יקיש על עולמו הפנימי של כל אדם אחר.
ההורים, בעיקר האם, גם צריכים לשמור על עצמאותם שלהם ולא לבטל אותה בפני הילד. גם להם יש צרכים - בשקט, במנוחה, בפעילות אחרת - וחשוב שיעסקו בה בנפרד כדי לאפשר רגיעה ו"טעינת בטריות".
כיום יש כבר לא מעט ראיות לכך שילד נולד עם אישיות משלו, וההבדלים בין תינוקות בטמפרמנט ובהתנהגות בולטים כבר מהימים הראשונים לחייהם. עם זאת, התנהגות ההורים והחינוך תורמים גם הם לא מעט לעיצוב אישיותו הבוגרת של הילד. ועל כך נאמר: "התפוח לא נופל רחוק מהעץ".
ד"ר יוכי בן־נון היא הפסיכולוגית הראשית לשעבר במרכז הרפואי מאיר
