את מתארגנת ליציאה. טיטולים? יש. מוצץ? יש. בגדים להחלפה? יש. זכרת גם להתלבש בעצמך, והתינוק שלך מוכן. זהו, הכול בסדר, אפשר לצאת. את יורדת במדרגות, מכניסה את התינוק לכיסא הבטיחות, עוברת איכשהו את הנסיעה למרות הבכי, וסוף־סוף הגעת ליעד. כעת אפשר להתרווח וליהנות מבילוי עם חברה או מישיבה בפארק. נכון? אז זהו, שלא ממש. פתאום את מגלה ש... אוי ואבוי, שכחת להביא את השמיכי שלו! מה תעשי עכשיו?
התסריט הזה ודאי מוכר להורים רבים. לא נעים. למה הוא רוצה רק את שמיכי, או איך שנקרא לו, ולמה אי־אפשר לצאת בלעדיו?
במהלך השנה הראשונה לחייהם חלק מהתינוקות, ואולי אפילו רובם, מפתחים קשר מיוחד לחפץ מסוים. לרוב מדובר בחפץ רך ונעים כמו חיתול בד, שמיכה או דובי, אבל תיתכן התקשרות גם לחפצים אחרים. החפץ הזה הופך משמעותי במיוחד בעבור התינוק. תינוקות ממששים את החפץ, מלטפים אותו או מכניסים אותו לפה, והחפץ עוזר להם להירגע. הם משתמשים בו בשעות קשות של בכי ושל מצוקה, אבל גם כשהם שוכבים בשקט.
לפעמים התינוק יותר צמוד לחפץ ולפעמים פחות. יש תינוקות או פעוטות שהאימהות שלהם יודעות שאסור בשום אופן לכבס את השמיכי או את הבובה, ואילו תינוקות ופעוטות אחרים גמישים יותר.
פעם היו אימהות שנבהלו מהעניין הזה וניסו להפסיק את המשיכה שיש לתינוק לחפץ המסוים. הן החביאו אותו או ניסו לאסור עליו להשתמש בו. כיום אנחנו יודעים שמדובר בתהליך טבעי ונורמלי לחלוטין.
בניגוד למה שאפשר לחשוב, ההיצמדות לחפץ לא מצביעה על קושי כלשהו, על חוסר עצמאות או על כך שצפויה בעתיד בעיה כלשהי בתחום העצמאות. להפך, אפשר לראות בקשר המיוחד הזה שמתפתח סימן להתפתחות תקינה של התינוק. עם זאת, לא ניתן להסיק שמשהו אינו תקין אם התינוק לא נקשר לחפץ כלשהו.
חום, ביטחון והרגעה
בספרות המקצועית הוא נקרא "חפץ מעבר", וכאמור, לרוב מדובר במשהו רך ונעים כמו בובה רכה, חיתול בד, שמיכה, קצה של שמיכה וכד'. כשהתינוק קצת גדל ומשתמש במילים, הוא יכנה אותו גם בשם. לפעמים ההורים יכנו את החפץ בשם.
חפץ המעבר מייצג בעבור התינוק חלק מאמו. בעיניו הוא מעניק לו חום, ביטחון והרגעה. מובן שהתינוק מייחס לחפץ תכונות שאין לו במציאות. הרי בובה או שמיכה לא באמת יכולות להרגיע וגם לא לשמור עליו מפני כוחות רעים שבחוץ.
העובדה שהתינוק מסוגל לעשות את ההשלכה הזאת של תכונות האמא על חפץ דומם היא הישג מבחינתו: במקום שהתינוק יזדקק בכל פעם למגע ישיר של אמו או של אביו, הוא לומד להפנים את התכונות המרגיעות שלהם.
מכיוון שהוא עדיין לא גדול מספיק בשביל להפנים אותן באופן ישיר, החפץ הוא מעין מתווך. התינוק או הפעוט מעבירים את התכונות האלה לחפץ ונעזרים בו. מהבחינה הפסיכולוגית התינוק מרגיש כאילו הוא "יצר" את החפץ המרגיע הזה, ותכונתו המרגיעה היא חלק ממנו.
אל תעמתו אותו עם המציאות
ההורים מבינים די מהר שאומנם זהו סתם חפץ, אבל הוא משמעותי ומיוחד לתינוק. יש כאילו חוזה לא כתוב בין ההורים לתינוק, שלפיו הם לא מעמתים אותו עם האמת שזהו "רק חפץ". אם בכל זאת תנסו לעמת אותו עם העובדות היבשות, תיתקלו בהתנגדות ומן הסתם תחליטו שלא כדאי לעשות את זה שוב.
לכן זה בסדר גמור ואפילו רצוי לקחת איתכם את חפץ המעבר לכל מקום וגם לא לכבס אותו אם זה מפריע לתינוק שלכם.
עד מתי נסתובב עם שמיכי?
עם הזמן, כשהתינוק גדל והופך לילד, מאבד חפץ המעבר את המשמעות שלו. זה קורה לאט ובאופן טבעי, בלי צורך בהתערבות כלשהי.
בתהליך ההתפתחות מופיעים דברים אחרים שמחליפים אותו, כמו התנהגויות אחרות או חוויות אחרות, והתלות בחפץ כבר לא קיימת. נסו להיזכר באיזה דובי ישן שהיה לכם או שמיכה או בובה, והזיכרון הזה יעלה בכם רגשות מתוקים.
ד"ר ליאת הולר הררי היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית
