פרויד כתב שכשאנחנו צופים בשחקני תיאטרון, אנחנו מזדהים איתם, כי מבחינתנו הם מגשימים את מה שאנחנו היינו רוצים ולא יכולים. זה ודאי נכון גם לגבי שחקני כדורגל או כדורסל על המגרש, ואפילו בשחקנים ב"מגרש הפוליטי".
כולנו, לפי פרויד, היינו רוצים כמוהם להיות במרכז העולם, הכי חשובים והכי אמיצים, להתענג על הצלחה, לעמוד במתחים אדירים, לבטא תסכול ותוקפנות באופן ישיר ולנצח את הגוף, את היריב ואת הזמן. לפחות ידענו שאנחנו רוצים את זה כילדים, ועכשיו זה פחות או יותר מודחק.
גם אם הרבה נשים היו רוצות שזה יהיה אחרת, ידוע שגברים רבים מפנטזים המון על ספורט. בחלומות בהקיץ או בלילה (ולפעמים אפילו במהלך יחסי מין...) הם מדמיינים את עצמם כובשים את השער המנצח, מהתלים בארבעה שחקני יריב או קולעים סל ממצב בלתי אפשרי ממש עם הבאזר.
אז כצופים, אנחנו מגשימים הרבה מהפנטזיות שלנו בעזרת נציגינו השחקנים, ומבלי שנצטרך להזיע ולהיפצע. אבל האם זה באמת נכון? כי הרי גם צופים מזיעים - ועוד צורכים במקביל אוכל ומשקאות או סיגריות, שאינם ידידותיים במיוחד לגוף.
אבל יותר מכך: הרי צופים, ובעיקר במשחקים המרתקים יותר, חשופים לאחד מהרוצחים החרישיים הללו, המתח. לפי ההיגיון הרפואי, סביר להניח שאנשים מסוימים מסתכנים אפילו יותר מאחרים בצפייה במשחקים מותחים ומועדים יותר לפורענות, בגלל בעיות גופניות (בעיות לב ולחץ דם, סוכרת, השמנת יתר וכדומה), או סיבות נפשיות שונות.
מחקרים אמנם מדברים בדרך כלל על ההשפעות של מתח כרוני ומצטבר, ולא על ההשפעה של משחקים בודדים. אבל עבור הרבה אנשים פעילות ספורט־כורסה היא שגרת יומיום, ואם כך - אזי אוהדים שרופים הם באמת שרופים... וצדק מי שאמר שאוהד אמיתי הוא, באופן בסיסי, אדם מוטרד.
כדאי אם כן להתייחס למתח שמעוררת הצפייה במשחקים מורטי עצבים, ולהיזהר מלהגיע לקצוות. קצוות כאלה עלולים להתממש בפועל כמעין התקף חרדה הכולל עוררות־יתר מאוד לא נעימה (דפיקות לב, הזעה בידיים, קוצר נשימה וכדומה), תחושות אימה ואובדן שליטה. או פשוט להוציא לפועל את ההשפעות הבריאותיות הבעייתיות של מתח עודף, בעיקר כאמור בקרב אנשים שבריאותם מעורערת בלאו הכי.
לנשום עמוק. להוריד ווליום. להזמין חברים
כמו בכל הידרדרות, חשוב כמובן לזהות את ההסלמה בזמן ולנקוט צעדים מקדימים. לנצל למשל פסקי זמן לנשימות עמוקות, לדמיון מודרך, לפעילות גופנית קלה מחוץ לכורסה, לשתיית מים וליציאה החוצה כדי לשאוף אוויר ולהיזכר בקיומה של מציאות חיצונית - כזו שתשרוד גם אחרי שהמשחק ייגמר.
הרבה אנשים מוצאים שבצפייה משותפת המתח פחות מעיק. אולי זה מפני שנוכחותם של אחרים - ובעיקר כאלו שאינם משולהבים - מפריעה לשקוע עמוק מדי בהזדהות עם ההתרחשות שעל המסך. אנשים אחרים יוכלו לשקול לצפות במשחק בווליום אפס, ועל ידי כך לתפוס מרחק וקור רוח. באופן כללי כדאי, גם ברגעי השיא, להיות קשובים לעצמנו.
לצד כל זאת, ברור שהמתח במשחקי הסיום הצמוד הוא לא רק חוויה גופנית ולא רק גורם סיכון; עבור הרבה אנשים זו באמת חוויה של אקסטזה, התרגשות, התעלות ופורקן מטהר. לחלק זו חוויה חברתית של קירבה עמוקה (ולא משנה שזו שמתפוגגת, כמו אשליות אחרות, בבוקר שאחרי...). וזה במיוחד המתח שהופך את המשחק לבלתי נשכח, למפעים ולמשהו לדבר עליו, לשחזר ולפנטז.
את זה אפשר אולי לומר על החיים באופן כללי יותר: כשלא מדובר במתח בלתי נסבל, בלתי פוסק ומציף - מתח מסמן עבורנו את המקומות שבהם, בתוך כל האפרוריות והשגרה, אנחנו פתאום מצפים מאוד למשהו, ערניים, מרוגשים ומתלהבים. חיים.
אלון יפה הוא פסיכולוג קליני
