לפני שנים פורסמה בידיעות אחרונות כתבה עם הכותרת "שרית טייב או נינט חדד?". עלתה בה ביקורת פמיניסטית על כך ששתי הכוכבות, זמרות מוכשרות כמו רבות אחרות, זכו להצלחה אדירה כשהיו בעודף משקל. כשהגזרה התכווצה וההיקפים הצטמקו, ושתי הכוכבות יישרו קו עם הסטנדרט, היה קשה לנערות שמתמודדות עם עודף משקל לקבל מהן השראה.
אז מילה מאיתנו לנטע ברזילי: את מלכה! נתת מתנה נפלאה לכל בני ובנות הנוער שמתמודדים עם משקל יתר ודימוי גוף נמוך. הוכחת לכו־לם ש־BMI הוא לא מדד לאושר, להצלחה ואו לערך עצמי, ועל הדרך הזכרת מה זה "הגוף שלי ברשותי", וכמה משחרר לחיות בשלום בתוך העור של עצמך.
נשמע נהדר, אבל איך מגיעים לזה? לא כל אחד חי בהרמוניה כזאת עם הגוף שלו
זה נכון. אבל בואו נבדיל קודם בין תפיסת הגוף - לדימוי הגוף ולדימוי העצמי. מעבר לתמונה של הגוף שמתקיימת במוח שלנו, כל אדם מפתח עמדות ורגשות שונים כלפי גופו.
איזה עמדות? למשל, מחשבות על צורתו של הגוף, על בריאותו, ויכולת להכיל שינויים שחלים בו. רגשות כלפי הגוף יהיו, למשל, אהבה, חיבה, שנאה, דחייה או אדישות.
הדימוי הגופני הוא רק מרכיב אחד של הדימוי העצמי. החשיבות שהוא תופס אצלנו משתנה מאדם לאדם, ומשתנה גם בתקופות חיים שונות.
הקשר שלנו לגוף מתחיל כבר מרגע לידתנו, בידיים של אמא ואבא. הטיפול של ההורים בתינוק הוא בעיקר פיזי; רוב גילויי החיבה והאהבה מבוטאים דרך הגוף וכך, בהדרגה, תופס עצמו הילד כאהוב ורצוי - ומתחיל לתפוס גם את גופו ככזה.
צורתו הממשית של הגוף חשובה, זה ברור, אבל העמדות והרגשות כלפי הגוף - כלומר התפיסה האישית (הסובייקטיבית) על איך הוא נראה - היא לב ליבם של הדימוי הגופני ושל הדימוי העצמי. רוב הבעיות וההפרעות בדימוי הגופני נובעות מהתפיסה האישית שלנו, ולא מבעיות גופניות אמיתיות (אובייקטיביות).
ואיך אנחנו תופסים אחרים?
המראה החיצוני של האנשים שאנו פוגשים הוא לרוב המידע הכי זמין ומהיר שיש לנו עליהם (מין, גזע, גיל משוער, מעמד סוציו־אקונומי ועוד). לפי ההנחות שלנו על התנהגות ומראה חיצוני, אנחנו מסווגים אותם לכל מיני קטגוריות.
ההנחות האלה, שחלקן סמויות מהעין, משפיעות מאוד על המשיכה שלנו לבני זוג, ועל היחס שלנו לאנשים אחרים. מחקרים רבים מראים איך הופעה חיצונית (מידת האטרקטיביות, המשקל, הגובה ותווי הפנים) משפיעה באופן שיטתי על עמדות חברתיות.
גם להגדרות תרבותיות וחברתיות של "מה נחשק" ו"מה מושך" יש תפקיד חשוב ביצירת הדימוי העצמי שלנו - וממצאים רבים מעידים שהשפעת הדימוי הגופני על הדימוי העצמי ועל הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו, גבוהה הרבה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.
מה ההבדל בין איך שנשים וגברים תופסים את עצמם?
מחקרים מראים שנשים נוטות יותר לחוש בעלות ערך עצמי גבוה יותר, ככל שהן תופסות את הופעתן החיצונית כ"טובה יותר". הן נוטות להרגיש טוב יותר עם עצמן ככל שהן תופסות את עצמן מושכות יותר - בעוד שגברים נוטים להרגיש טוב יותר עם עצמם ככל שהם תופסים את עצמם בריאים יותר פיזית.
ולא במקרה: רוב ההתייחסות ההיסטורית לנושא היופי והמראה האידאלי (למרות שהאידיאל הזה עבר שינויים אדירים לאורך ההיסטוריה) הן לנשים, ולא לגברים.
בעשורים האחרונים, המוסכמות החברתיות והתרבותיות ליופי מתבססות יותר ויותר על הרזון, כך שיופי ורזון הפכו כמעט למילים נרדפות.
הדוגמה הקלאסית היא הירידה החדה במשקלן של המתמודדות בתחרות "מיס אמריקה" משנות ה־50 ועד היום - במקביל לעלייה החדה במספר הכתבות שעוסקות בענייני דיאטה במגזינים לנשים.
לפי מחקרים, אין קשר בין BMI גבוה ודימוי גוף שלילי: ילדים שגדלים עם דימוי גוף חיובי, גם אם ה־BMI שלהם גבוה, לא בהכרח יסבלו מדימוי גוף שלילי או מהפרעות אכילה. לעומת זאת, הלחץ לרזון – שפעמים רבות מגיע גם מצד גורמי רפואה - מוביל לא מעט להפרעות אכילה.
בואו לא נתבלבל: מחצית מהמטופלים שמגיעים היום למרכזים להפרעות אכילה התחילו דיאטות הרזיה בגלל עודף משקל ניכר. כך שהגוף הוא זירה מאוד רגישה וצריך לכבד אותה.
אז תכל'ס, מה יוצא לי מזה?
ההבנה שרוב ההפרעות בדימוי הגופני ובדימוי העצמי נעוצות בעמדות והרגשות כלפי הגוף: מחשבות לא רציונליות וקיצוניות, ציפיות לא ריאליות והסברים מוטעים. לרוב לא הגוף הוא שיוצר את הבעיה, אלא העמדות שלנו כלפיו. מרגיע, לא?
ואיך אדע אם יש לי בעיה בדימוי העצמי או הגופני?
יש כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם, שעשויים להצביע על בעיה:
1. עיסוק יתר בהופעה החיצונית, כולל בדיקות חוזרות ונשנות של עצמי במראה (מה זה עיסוק יתר? עיסוק חריג לעומת הסביבה הקרובה).
2. מחשבות וניסיונות מתמידים לשנות את צורת הגוף.
3. מחשבות שליליות וקיצוניות לגבי הגוף, לדוגמה: "הגוף שלי מגעיל ודוחה"; "אני לא מסוגלת לסבול את השינויים שעוברים עליו".
4. תפיסת הגוף כמרכיב מרכזי בדימוי העצמי, כולל אמונה ש"אם רק אצליח לשנות את הגוף שלי, אהיה אדם אחר וכל חיי ישתנו לחלוטין".
5. תחושות עזות של שנאה כלפי הגוף, כולל מחשבות או פעולות של פגיעה בגוף (כן, זה כולל גם דיאטה חריפה ולא מאוזנת).
אז בעיות בדימוי הגופני יכולות לגרום להפרעות אכילה?
ועוד איך. למחשבות מעוותות יש תפקיד מרכזי גם בהתפתחות של הפרעות אכילה ובשימורן. למשל, עד כמה תסכימו עם האמירות הבאות:
1. "ההופעה החיצונית שלי זה הדבר הכי חשוב. אני זה הגוף שלי".
2. "ככל שאהיה רזה יותר, כך אהיה טובה יותר, שווה יותר, מוצלחת יותר".
3. "שליטה עצמית טוטאלית היא המטרה העליונה שלי, ואשיג אותה דרך הרזון".
4. "רזון הוא המטרה שלי - וכל האמצעים להשיג אותו כשרים".
אפשר עוד דוגמאות?
מחשבות שליליות קיצוניות על ההופעה החיצונית ועיסוק כפייתי בצורך לשנות אותה, הם אחד המאפיינים הבולטים ביותר של מי שסובלים מהפרעות אכילה.
אבל איך יודעים מה האמת? מה מאפיין הפרעת אכילה, לעומת התמודדות נורמלית עם השמנת יתר?
1. הבדלים בעמדות ובהתנהגות כלפי תפיסת הגוף והאכילה.
2. עיסוק בדיאטות רזון מגיל צעיר יותר, ולמשך זמן רב יותר.
3. עיסוק יתר בחשיבה כפייתית על אוכל, ודחף גבוה יותר לאכילת יתר לצד ניסיונות רבים יותר לריסון האכילה.
4. קושי לזהות מוקדי רעב ושובע, המלווה בתחושת רעב מתמדת.
5. דימוי גופני נמוך יותר - נטייה ליותר גם כאשר המשקל בשתי הקבוצות זהה.
6. חרדה גדולה יותר מעודף משקל.
7. רגישות גבוהה יותר להערות מהסביבה הקשורות להתנהגות האכילה.
אנשים דיכאוניים, למשל, מתאפיינים בנטייה לפרש כל התפתחות בחייהם ובמציאות בצורה שלילית, ולראות את "הצד הרע" בכל דבר, גם כשמדובר בהתפתחות חיובית עבורם. לרוב הם גם לא מרוצים מגופם. הפרעות בדימוי הגופני עשויות להיות גם תסמין לדיכאון.
אנשים שסובלים מרמה גבוהה של חרדות נוטים להגזים באופן "כרוני" בהערכת סיכונים, ותמיד "עומדים על המשמר". הם ישתדלו להימנע מלהביט במראה, ומסיטואציות חברתיות - מחשש מהמשוב שיקבלו על הופעתם החיצונית.
אז איך אוכל לשפר את הדימוי שיש לי על הגוף שלי?
הפרעות בדימוי הגוף מופיעות לרוב כחלק מבעיה רחבה יותר. לעתים מדובר בהפרעות אכילה, בהפרעת חרדה, בדיכאון או במצבים אחרים - ולכן גם הטיפול בבעיות בדימוי הגוף משולב לרוב בטיפול מקיף וכולל יותר.
אז נכון, לשמור על אורח חיים בריא, על תזונה מאוזנת ועל מראה גוף אסתטי זה מאוד חיובי ומומלץ - אבל עיסוק יתר בגוף, שכבר הופך לכפייתי, הפיכת המראה החיצוני למרכז ההוויה, ופיתוח עמדות ורגשות שליליים ומעוותים כלפי הגוף וכלפי עצמך – כל אלה בעיות אמיתיות. והן מלוות בסבל רב.
מרגישה שזה מדבר גם עלייך? אל תתלבטי: פנייה לייעוץ מקצועי היא שלב ראשון וחשוב בפתרון , ויש פתרון. אין סיבה לסבול.
ד"ר מירית שני־סלע היא פסיכולוגית קלינית במרכז לבריאות הנפש "שלוותה" מקבוצת כללית, שם היא מרכזת את נושא הטיפול ההתנהגותי־קוגניטיבי במרפאה.
ד"ר עינת צוברי היא עו"ס קלינית, אחראית היחידה לטיפול ומחקר בהפרעות אכילה בשלוותה, ומרכזת אקדמית של תוכנית להכשרת מטפלים בהפרעות אכילה במכון מגיד, תל אביב.
