לילה, שקט בחוץ, בפנים הטלוויזיה דולקת על סרט מתח, קצת לפני שהולכים לישון. ואז, בבת אחת מופרת השלווה. הוא מגיח בטיסה מהחלון הפתוח, פולש למרחב הביתי ואי אפשר לדעת במי הוא ייתקל בדרך. בצבע חום עם מחושים ענקיים הוא נוחת, מקפל את הכנפיים ומתחיל לרוץ. עכשיו תנסה להתגבר על הבהלה המשתקת ותתפוס אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי והג'וק ייכנס מתחת לספה.
זה לא משנה שאין סיבה רציונלית לפחד מדברים מסוימים. יש חרדות שמושרשות בכם עמוק פנימה, וזה יותר נפוץ ממה שאתם חושבים. הפרעות חרדה הן מההפרעות השכיחות ביותר באוכלוסיה, עם היארעות במהלך החיים של כ-30%.
הן יכולות להשפיע על כל תחומי החיים של אדם, ובעלות השלכות אישיות, כלכליות וחברתיות. ההפרעות מתחילות לרוב בגיל הילדות. עוד דבר שידוע על הפרעות חרדה הוא שהן "עוברות במשפחה". למעבר שלהן מדור לדור הציעו בעבור כמה הסברים, חלק קשורים לגנטיקה וחלק להשפעה סביבתית של ההורים על הילדים.
מי אחראי לחרדה, ההתנהגות או הגנטיקה?
מחקר חדש שפורסם לאחרונה מנסה לענות על השאלה. ד"ר ט'ליה סי. אלי ועמיתיה, חוקרים מלונדון, ארצות הברית ושבדיה, השתמשו בנתונים ממחקר תאומים גדול שנערך בשבדיה. המחקר כלל 871 זוגות תאומים זהים ולא זהים. הם, בני ובנות הזוג שלהם וילדיהם, כולם ענו על שאלונים הבודקים תסמיני חרדה ונטיות חרדתיות.
המחקר בדק אישיות חרדתית אצל ההורים ותסמיני חרדה אצל הילדים המתבגרים. מהמחקר עלתה עדות חזקה להשפעה הסביבתית, ולהעברה כזו של תסמיני החרדה מההורים לצאצאים. בנוסף, לא נמצאו הוכחות להעברה גנטית של תסמיני החרדה.
המחקר עונה באופן ברור על השאלה לגבי תורשה או סביבה, ומחזק את ההנחה שהורים חרדתיים עלולים להעביר את ההתנהגות החרדתית לילדיהם.
אני חרדתי, איך זה משפיע על הילדים?
לא פעם אני נשאלת על ידי הורים האם החרדות שלהם עלולות לעבור לילדים, ואיך להימנע מכך.
החוקרים מסבירים איך העברה כזו יכולה להתרחש. זה קורה בין היתר כשהילדים, באמצעות חיקוי ולמידה, לומדים לפחד ולפתח חרדה ממגוון גירויים שמעוררים חרדה אצל ההורים.
הורה שמתייחס באופן חרד לגירוי נטרלי מלמד את הילד לפחד. התייחסות חרדתית לגירויים ניטרליים או לא ברורים גורמת לילד לגדול בתחושה שהעולם הוא מקום לא בטוח, ומלמדת אותו להגיב בפחד לגורמים שונים.
איך זה קורה? דוגמה ברורה היא הורה שמפחד מכלבים. כאשר ההורה והילד יעברו ליד כלב, וההורה יאמר לילד - בוא נעבור לצד השני של הרחוב, והילד לומד לפחד. גם אם ההורה לא יעבור לצד השני יש לשער שהוא יפגין פחד. למשל, האחיזה בידו של הילד תתהדק, הצעדים יהפכו מהירים יותר. הילד יחוש את הפחד.
גם בסיטואציות אחרות שאינן קשורות לפחד ספציפי מגורם מסוים התנהגות ההורה יכולה להשפיע על הילד. דמיינו סיטואציה שרוב ההורים מכירים, ביקור בגן השעשועים. ההורה, נניח האב, מגיע עם בנו בן השנתיים לגינת המשחקים. הפעוט רץ בשמחה למתקן הקרוב ומתחיל לטפס. האב רואה, ומייד צועק לא! תיזהר!
כשמצבים כאלה חוזרים על עצמם הילדים עלולים ללמוד להתנהג בחשש, ולקשר פחד עם טיפוס, או עם התמודדות עם משימה מאתגרת פיזית.
דוגמה נוספת: ילד בן ארבע רץ ברחוב, ופתאום נופל, כמו שקורה הרבה לילדים קטנים. ההורה שרואה אותו מרחוק צועק "מה קרה? מה קרה? אוי ואבוי!" בתגובה - הילד מתחיל לבכות. כשמתאספות מגוון תגובות כאלה בסיטואציות אחרות הילד לומד שהעולם אינו בטוח, וצריך להיזהר מאוד. הוא לומד לקשר פחד לסיטואציות רבות, שלאו דווקא צריכות להיות מקושרות לפחד.
יש מה לעשות
חלקכם בטח קוראים את זה ואומרים שאכן, העולם הוא לא מקום בטוח. זה כמובן נכון, אבל רוב האנשים מוצאים את האיזון. הם יודעים מתי להפעיל את חוש הזהירות, והפחד לא תוקף אותם באופן שמגביל ומצר את הצעדים שלהם. כשהפחד מנהל את חייו של מישהו, זו כבר בעיה. במצבים כאלה כדאי לפנות לטיפול.
המסקנה המעשית מהמחקר היא שכדאי ללמד הורים אילו התנהגויות שלהם יכולות לעורר ולהנחיל את החרדה לילדים שלהם, וכיצד יוכלו להימנע מכך. זו לא משימה פשוטה, אך מודעות היא הצעד הראשון בדרך להצלחה, אפילו חלקית.
הפסיכולוג הידוע קוהוט, מייסד זרם "פסיכולוגיית העצמי", אמר פעם שהורים צריכים לדעת שילדים לא ילמדו להתנהג כפי שההורים מנסים ללמד אותם, אלא ילמדו להיות "איך שהם". כלומר, להיות כמו ההורים.
האמירה הזו עלולה להיתפס כלא אופטימית, אבל יש מה לעשות. הורים שמזהים בעצמם התנהגויות כאלה יכולים לנסות למתן אותן. לפעמים המודעות להתנהגות מסוימת מספיקה כדי לעשות שינוי משמעותי. לפעמים יש צורך בעזרה מקצועית, וצריך לזכור שלעולם לא מאוחר לעשות שינוי, לגדול ולהתפתח, במיוחד כהורים.
• חושבים שאתם או מישהו קרוב אליכם סובלים מחרדה? פנו לרופא המטפל לקבלת המשך הכוונה וייעוץ.
ד"ר ליאת הולר הררי היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית בכללית
