פעם היה ברור, שאדם חולה חייב לשכב במיטה. היום ברור לנו ששכיבה ממושכת תורמת לחולשה משמעותית, עקב ירידת כוח שריר ומסת שריר. אם כך הדבר אצל אדם צעיר (וזה אכן כך), קל וחומר אצל האדם הזקן.
עברנו כברת דרך נאה בהבנת תהליכי הזדקנות ואנו יודעים כי מחלה חריפה באדם הזקן, עלולה לגרום לו לירידה תפקודית לא רק בשל המחלה עצמה, אלא גם עקב חוסר הפעילות שנכפה עליו. אנו קוראים למצב הזה Deconditoning ובעברית חופשית אפשר לתרגם את המונח הזה ל"ירידה מהמסלול".
בנסיבות המחלה החריפה - כמו דלקת ריאות שהיא מחלה קשה למדי בגיל הזקנה - הזקן חש חולשה, הוא עייף ואין לו חשק לעשות פעילות. הוא משתוקק לשכב במיטה נוחה ולהתבודד עם מחלתו. חוסר החשק הזה מתעצם - וזה מובן וטבעי - אם הוא גם מחובר לצינורות למיניהם (חמצן, קטטר, אינפוזיה), כאשר במקביל אין גם פעילות שמעוררת עניין בבית החולים - כמו הרצאות והפעלות שונות והתוצאה היא שהייה במיטה.
אנו מטבענו רחמנים בני רחמנים, ואם חולה מבקש לשכב במיטה נוחה וחמימה, לא נאפשר לו? וכאן בדיוק טמונה הבעיה: השכיבה מסוכנת, היא תורמת לירידה בכוח שריר, היא תורמת לסיכון למרעין בישין שונים והגרוע מכל - לירידה בתפקוד.
מאמר שפורסם בירחון הגריאטריה המוביל בעולם JAGS (Journal of American Geriatric Society) בספטמבר 2009, קיבל את הכותרת: ה"מגפה הבלתי מוכרת של חוסר ניוד של זקנים במשך אשפוז". ההערכה המחמירה לפני ביצוע המחקר הייתה ש־30 אחוזים מהמטופלים הזקנים בבית חולים המאושפזים עקב מחלה חריפה אינם הולכים כלל וכי רק 30 אחוזים הולכים הליכה של ממש במסדרונות בית החולים. אנו מדברים כמובן על אנשים שיכולים ללכת וכי מחלתם אינה מחייבת שכיבה במיטה.
נעשו מחקרים בעבר על ניוד בבית חולים, אך הכימות התבסס על רשמים לא מדויקים. כדי לכמת את הדבר במדויק הוחלט במחקר המתואר במאמר להשתמש במכשיר הנקרא Accelerometer שבודק את כמות התזוזה והמנוחה בתנוחות שונות של האדם.
במחקר השתתפו זקנים, שאושפזו עקב בעיה רפואית פנימית (כמו דלקת ריאות ודלקת בדרכי השתן). נבחרו אנשים שהיו צלולים וניידים לפני האשפוז. לאחר בחינות שונות שאישרו יכולת הליכה ללא עזרה או תחת השגחה הוצמד לכל אחד המכשיר. המכשיר נשאר צמוד למטופל לא יותר משבעה ימים או עד שחרורו באם שוחרר לפני שעברו שבעה ימים.
התוצאות היו מרעישות. בממוצע בילו המטופלים במחקר 80 אחוזים מהזמן במיטה. 30 אחוזים מהזקנים שהשתתפו במחקר בילו במיטה יותר מ־90 אחוזים מהזמן. רק ארבעה אחוזים מהזמן הוקדש להליכה ו־13 אחוזים לישיבה.
במסגרת המחקר נבדקה גם מידת ההשפעה של פעילות יזומה של צוות מיוחד - שכלל פיזיותרפיסט ומורה להתעמלות - ושפעל בקרב זקנים שאושפזו במחלקה פנימית עקב דלקת ריאות או דלקת בדרכי השתן. ההתערבות כללה הפעלה מוקדמת והולכה מוקדמת של המטופלים.
המצב התפקודי של הזקנים שלקחו חלק בפעילות היזומה היה טוב יותר בשבועות שלאחר השחרור מבית החולים, לעומת הקבוצה בה לא נערכה פעילות שכזו. מחקרים אחרים הראו שבבתי חולים בהם יש עידוד ליציאה מהחדר ולהליכה, יש פחות ירידה תפקודית.
הדברים ברורים: חוסר פעילות הוא מסוכן ויש לצמצמו ככל האפשר, גם בנסיבות של מחלה חריפה. כל עוד אין הנחיה ברורה לשכב במיטה בגלל מצב מסכן חיים (לדוגמה, בעיית לב קשה בשלבים מוקדמים), יש לעשות הכול למען ניוד החולה. אם יש לכם קרוב משפחה שמאושפז בבית חולים, לכו לאנשי הצוות הסיעודי, קבלו מהם אישור וקחו את יקירכם לסיבוב מרענן. עשו זאת כל יום ותעזרו לו מאוד.
ד"ר דניאל דליות הוא רופא גריאטר בכיר במרכז הרפואי הגריאטרי בית רבקה, מקבוצת כללית
* המידע המופיע במדריך הוא לידיעה כללית בלבד. יש לעיין בתנאי השימוש ומדיניות הפרטיות
