אנטיביוטיקה לקשיש סיעודי: כן או לא?

​העלייה בתוחלת החיים מביאה עימה גם גידול בשיעור הזקנים המופלגים באוכלוסייה. רבים מהם מגיעים לבתי אבות - כל אחד למחלקה המתאימה לו.

במחלקה הסיעודית, מטבע הדברים, נמצאים הזקנים השבריריים ביותר, שהמערכת החיסונית שלהם לקויה. הקשישים האלה חשופים יותר לזיהומים, בעיקר בדרכי השתן ובדרכי הנשימה. בעיית הזיהומים שכיחה יותר בקרב האוכלוסייה הזקנה במחלקה הסיעודית מאשר בקרב אותו סוג של אוכלוסייה בקהילה.

איך מטפלים בזיהומים?

מחוללי הזיהום יכולים להיות נגיפים או חיידקים. הטיפול בזיהום חיידקי הוא אנטיביוטיקה, ואילו בזיהום נגיפי (כשמדובר בנגיפים שגרתיים) יינתן טיפול תומך: הורדת החום, שתייה ומנוחה.

איך אפשר לדעת אם מדובר בחיידק או בנגיף?

בזיהומים בדרכי הנשימה קשה לעיתים לקבוע בצורה נחרצת אם מדובר בנגיף (וירוס) או בחיידק. לא תמיד ניתן לעשות מיד צילום חזה שמאשש את האבחנה, או בדיקת תרבית למציאת החיידק המחולל.

קיימים קריטריונים קליניים לא לגמרי פשוטים, שאמורים ללא בדיקות עזר (תרביות, צילום) לקבוע אם מדובר, למשל, בברונכיט חריפה ללא מחלת ריאות כרונית (אז אין צורך באנטיביוטיקה) או בדלקת ריאות - ואז חובה לתת אנטיביוטיקה.

האם אנטיביוטיקה יכולה להזיק לקשיש הסיעודי?

שימוש לא הולם באנטיביוטיקה עלול לגרום לבעיות הבאות:

1. יצירת זני חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה וזאת עקב יצירת מוטציות גנטיות שמייצרות חלבונים מפרקי אנטיביוטיקה. זו למעשה בעיה עולמית קשה ומטרידה. מומחי הזיהום בכל העולם מדווחים על עלייה משמעותית בחיידקים שאינם רגישים לשום אנטיביוטיקה רגילה ומזהירים מפני אסון עתידי.

2. שיבוש הפעולות של תרופות שהזקן נוטל באופן שגרתי.

3. שגשוג חיידקים אלימים שגורמים לצרות למטופל ולסביבתו, כמו החיידק קלוסטרידיום דיפיצילה שגורם לשלשול קשה ומסוכן בבתי חולים ובבתי אבות.

האם בתי אבות הם מדגרה לחיידקים ולנגיפים?

המחלקות הסיעודיות לא עשירות במזהמים כמו בתי החולים, אך יש בהן יותר חיידקים ונגיפים מאשר בקהילה. החיידקים במחלקה הסיעודית עלולים להיות אלימים יותר מאשר בקהילה.

מתי מומלץ לאשפז חולה סיעודי?

כשזקן לוקה בחום גבוה במחלקה סיעודית, הדבר הקל ביותר הוא לשלוח אותו לבית חולים. השאלה היא האם זהו הדבר הטוב לעשות, וזאת בגלל ששינוי חד ממקום מוכר ובטוח למקום לא מוכר יוצר סטרס לאדם שברירי, בעיקר אם קיימת אצלו ירידה מנטלית.

למרות זאת, אם מצב המטופל ירוד (לחץ דם נמוך, דופק מהיר, קוצר נשימה), אין כלל שאלה - חובה להגיע למקום שבו ניתן לתת טיפול רפואי אינטנסיבי 24 שעות ביממה, כולל עירויים ואנטיביוטיקה לווריד.

אם מדובר בתסמינים (מה שחש המטופל) עם סימנים (מה שאנו רואים ובודקים) שאינם מצביעים על חוסר יציבות, עדיף לא לשלוח את הקשיש לבית חולים אלא לטפל בו במקום המוכר.

ובמקרה כזה - לטפל באנטיביוטיקה?

אם צריך אנטיביוטקה ולא נתנו - סיכנו מאוד את החולה, שהוא אדם שברירי עם מערכת חיסונית ירודה.

אם הקשיש קיבל אנטיביוטיקה אף שהוא אינו זקוק לה, הרי שנתנו לו טיפול רפואי לא טוב - מה שעלול לגרום לצרות (התפתחות זנים עמידים לאנטיביוטיקה, שגשוג חיידקים מסוכנים) בקרב המטופל ובקרב האוכלוסייה שסביבו.

אז מה עושים?

אכן מדובר בהתלבטות לא קלה. במחקרים נרחבים שנעשו בבתי אבות בארה"ב התברר כי במקרים רבים ניתן טיפול לא הולם באנטיביוטיקה. בארה"ב הסלחנות כלפי אשפוזים שלא לצורך פחותה מאשר אצלנו. הלחץ לטפל בזיהומים בבתי האבות הוא גדול ומכתיב צורך בהתלבטות גדולה יותר מאשר אצלנו.

לעזרתם של צוותי הטיפול בבתי האבות באו החברה האמריקנית לגריאטריה והחברה האמריקנית לזיהומים, והן גיבשו קריטריונים שנועדו לעזור לרופא או לאיש צוות סיעודי מיומן ביותר להחליט אם יש צורך באנטיביוטיקה.

ראוי כי בתי האבות בארץ, שבהם הטיפול הרפואי והסיעודי הוא טוב ומסור, יפעלו בתחום החשוב הזה ויתרמו את חלקם לשיפור הטיפול בזיהומים למען החוסה הבודד, למען קהילת החוסים ולמען הקהילה כולה.

ד"ר דניאל דליות הוא רופא גריאטר במרכז הרפואי הגריאטרי בית רבקה, מקבוצת כללית