כל שנה, עם השחרור מהצבא או בלעדיו, 50 אלף צעירים ישראלים לפחות עושים את דרכם לאורך המסלולים המוכרים של התרמילאות הישראלית: מהאוורסט בנפאל ומסיבות הסמים בגואה, דרך הקרנבל בריו ומדבריות המלח בבוליביה ועד נהר הקונגו והקילימנג'רו בטנזניה.
המקומות שונים אבל המסלול בדרך כלל דומה. לא כולם עושים אותו, אבל הפופולריות כבר הפכה אותו למוסכמה חברתית אי שם בדרך אחרי לימודים וצבא ולפני עוד לימודים, קריירה, זוגיות ומשפחה.
הטיול ממושך, מעל שלושה חודשים, עם מסלול שאינו מתוכנן מראש בקפידה, גמיש, מלא באירועים ועצירות, כמה שפחות הוצאות עד כדי התכלבות כדי למשוך אותו כמה שאפשר.
מדובר במהלך מקובל, אפילו קונפורמי, היום, אך זה לא מפחית בחשיבותו: מדובר במסע חווייתי, עם משמעויות מורכבות שחשוב למטיילים מאוד. לא צריך להיות מומחה כדי לראות שבהיבט הנפשי זו לא סתם חופשה, הם ממש זקוקים לו.
למה אתם מטיילים?
כדי להבין את הצרכים שעליהם הטיול עונה מבחינה פסיכולוגית, צריך להבין קודם כל מהי בגרות צעירה. קלינאים וחוקרים מסכימים שמהלך חייהם של צעירים עובר כיום דרך שלב ביניים, שנמצא בין תום גיל ההתבגרות ובין הכניסה לעולם הבוגר.
הכוונה בגדול לשנות ה-20, שמכונות "בגרות צומחת" (Arnett, 2000 "Emerging Adulthood") ומאופיינות בפרדת הצעירים מהתלות שאפיינה את הילדות ואת גיל ההתבגרות, אבל גם בדחיית אימוץ מערכות האחריות שמאפיינות את העולם הבוגר.
כלומר, אתם כבר "גדולים", אבל מחכים עוד קצת לפני קבלת המחויבויות הנתפסות כשיכות לאדם מבוגר.
אחת המשימות ההתפתחותיות המרכזיות והאוניברסאליות של צעירים בשלב זה נוגעת להגדרה עצמית וגיבוש זהות אישית: התייצבות התחושה של מי אני, מה מאפיין ומייחד אותי בתחומי חיים שונים - עבודה, חברות, אהבה, מיניות, ערכים, סגנון חיים.
כדי לעסוק בגיבוש הזהות ולאפשר לצעירים "לחפש את עצמם" מאפשרת החברה "מורטוריום" (מונח שנטבע כבר בשנות ה-70): פסק זמן שבו נדחית הכניסה למחויבויות העולם הבוגר והצעירים יכולים להקדיש זמנם לחקירה וחיפוש עצמיים.
בשלב זה צעירים מאפשרים לעצמם מרחב מחיה ובוחנים את האפשרויות שעומדות בפניהם, כאשר טווח הבחירה והחשיפה רחב יותר מכל תקופת חיים העתידה להגיע. תקופה זו מתאפיינת בשינויים תכופים, חוסר יציבות, התנסויות וחקירה בתחומי זוגיות, עבודה, ערכים ועוד.
אז מי שמחפש, מטייל?
הטיול הגדול מהווה קודם כל פסק זמן ממחויבויות, תקופה של שחרור ומנוחה בין תקופה מחייבת אחת לשנייה: בין הלחץ של הצבא ללחצי ומחויבויות עולם הבגרות שעומדים בפתח.
מחקרים שעסקו בחיילים משוחררים הראו שהם משתחררים עם חוויה ברורה של צורך באוויר, חופש והחזרת השליטה לחייהם. עם זאת המעבר אל מה שצפוי להם בעתיד הקרוב - בחירה והתקדמות במסלול לימודי או מקצועי, יצירת קשרים זוגיים רציניים - מפחיד אותם בשלב זה של חייהם.
רובם המכריע עוד לא יודעים מה ירצו לעשות, וחוששים מהחלטות מכריעות. הם מרגישים צורך להתרחק פיזית ונפשית ממעגלים מלחיצים שסובבים אותם, כמו משפחות שרוצות שהילד "יעלה כבר על המסלול הנכון", וממסגרות שעלולות לקבע אותם בטרם עת.
חששות אלו אופייניים במיוחד לצעירים עם ביקורת עצמית גבוהה, שמפחדים להיכשל במשימות הבגרות ומעדיפים להימנע ולהתקבע במקומות כמו הודו המאפשרים להם לברוח מהתמודדות.
ובזמן הטיול אנשים מוצאים את עצמם?
באופן חלקי (או באספקטים מסוימים) כן. יש מחלוקת על השאלה עד כמה הטיול הגדול באמת מקדם תהליכים של גיבוש זהות או דווקא מעכב אותם, ומהוה רק פסק זמן למילוי מצברים. מיעוט החוקרים טוענים שבדרך כלל אין בטיול חקירה של תחומים כמו לימודים או עבודה שיסייעו להשתלבות בעולם הבוגר. עם זאת, רבים מהם כן רואים בו נדבך חשוב בתהליכי החיפוש העצמי באספקטים שונים.
ומה המטיילים אומרים? אצל תרמילאים צעירים שרואיינו בנושא רווחה העמדה שהטיול השפיע עליהם בצורה משמעותית. ניתוח איכותני של התשובות העלה שהם דיברו על שינויים בהיכרות עצמית ובתכונות אישיות, שינוי בהתייחסות לזולת וליחסים בינאישיים וגם שינוי בתפיסות עולם ובהתייחסות לזמן ולקצב החיים - כולם חשובים ביותר בגיבוש הזהות.
הטיול מזמן התנסויות שלא נגישות, או נגישות פחות, בהקשרים אחרים וכך מאפשר להם ללמוד על עצמם - על יכולותיהם ונטיותיהם, רצונותיהם, תפיסותיהם, שאיפותיהם ועוד. למשל, ההשתתפות בטרקים שכוללים צעידה בקבוצות קטנות ומגובשות, עמידה במבחני יכולת וסיבולת פיזיים ולפעמים גם בסיכונים, מאפשרת לצעירים ללמוד על יכולת ההתמודדות שלהם, על הנקודות החזקות ועל החולשות, על הצרכים שלהם שמתחדדים במצבי קצה אלו.
באופן דומה, ההתנסויות החברתיות בדרך - כשמכירים חברים חדשים מישראל ומכל העולם תוך כדי תנועה, או כשמצטרפים לתקופה לקבוצה צמודה של חברים מהארץ שחיים ומבלים יחד (כמו ברובע הקוא -סן בתאילנד) מלמדות אותם דברים על עצמם בהקשרים חברתיים: איך הם מסתדרים, באילו קונסטלציות חברתיות, מה מתאים להם, ממה הם נהנים וממה פחות.
הטיול מזמן מפגשים עם תרבויות, תפיסות עולם ואורחות חיים אחרות וחדשות – וזו הזדמנות טובה לבחון אילו תפיסות עולם מדברות אליהם ואילו מהגישות שאליהן הם נחשפים היו רוצים לאמץ לעצמם או לדחות. למשל, עוזי שחזר מנפאל סיפר: "למדתי לקחת את הזמן... אף אחד לא רב איתך על דקה... הבנתי שככה אני רוצה לחיות, לא עם המתח והמרוץ שדוחפים לנו כל הזמן".
עוד היבט של גיבוש הזהות קשור באישור שמקבל המטייל לזהותו הבוגרת. אפשר להגיד שהטיול נתפס כטקס חניכה, כזה שמציין את המעבר מנעורים לבגרות.
במקום לקפוץ מעל אש או לצאת לציד כפי שהיה נהוג בחברות שבטיות, כיום מצפים מהצעירים, או שבעצם הם מצפים מעצמם, לשרוד תקופה של ריחוק מההורים בה הם מתמודדים עם אתגרים פיזיים, חברתיים ורגשיים, מגלים עצמאות, יכולת בחירה ופיתרון בעיות במצבים שונים בזמן הטיול.
אצל המצליחים "לשרוד" את התקופה בהצלחה מתחזקות בדרך כלל תפיסות פנימיות של עצמאות, קומפטנטיות ויכולת התמודדות שנקשרות לתפיסתם את עצמם ולתפיסת הסביבה אותם כבוגרים.
ומה קורה כשחוזרים לארץ? החיפוש מסתיים?
ממש לא. המסע התרמילאי הוא רק שלב אחד בדרך לבגרות. התעצבות והתבגרות הם תהליך, ועם החזרה לארץ ממשיך החיפוש העצמי בהקשרים אחרים, לא פחות ואולי יותר מסובכים... המציאות מראה שיותר ממחצית החוזרים מתקשים להשתלב חזרה בחברה הישראלית וחלקם אף חווים את החזרה כטראומטית.
חוסר המסגרת, המצוקה הכלכלית שמובילה לא פעם לחזרה לבית ההורים, סימני השאלה הרבים שעכשיו צריך להתחיל להתמודד איתם (עבודה? לימודים?), הגעגוע לאקשן ולחופש המשכר של הטיול - כל אלו הופכים את ה"כאפה שאחרי" למצלצלת במיוחד.
כפי שניסח אחד החוזרים: "אתה ישן בבקתה מרופטת, אומר לעצמך "איזה גבר אני" ואז פתאום מבין שלהתקבל למשרדים בתל אביב זה האתגר האמיתי".
גם מחקרים תומכים בהנחה שתרמילאות מתרחשת לא פעם בצמתים בחיים ונועדה לענות על שאלות זהות. נוסעים למקום אחר כדי להתרחק ממחויבות ולנוח, אבל לא פחות מכך גם כדי לאפשר לעצמכם התנסויות חדשות וללמוד על עצמכם בהקשרים שונים.
בנוסף לאוסף החוויות והזיכרונות המשמעותיים איתם תחזרו, התובנות שאליהן תגיעו על עצמכם, על אחרים ועל העולם במהלך הטיול ישרתו אתכם לאורך זמן בהמשך תהליך גיבוש הזהות שיקרה בבית.
ד"ר תמר שביט-פסח היא פסיכולוגית קלינית
