מחלת גבהים (מחלת גובה) - מדריך הישרדות

​​​​הרים גבוהים הם כיף: הנופים שנשקפים מהם מרהיבים ביופיים, ואנחנו נהנים לעשות בהם ספורט אתגרי כמו טיולים רגליים, טיפוס הרים וגלישה בשלג. כשמטיילים בעולם - למשל במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובאירופה - מגיעים לעיתים קרובות גם לאזורים גבוהים.

עם זאת, השהייה והפעילות בגובה עלולות להיות בעיה ואפילו סכנה - בעיקר למי שאינו מודע להשפעת הגובה על גופו. גם למי שהיו השאקלים של הגדוד, והכול קטן עליהם.

"מחלת גבהים" או "מחלת גובה" (Altitude Sickness) היא מושג מוכר, אבל לא תמיד מובן. יותר מדי מטיילים ונופשים אינם מודעים לסכנה עד לרגע שבו היא מונעת מהם את המשך הבילוי, הסקי או הטיול.

מאיזה גובה עלולים לחלות במחלת גבהים?

הסיכון למחלת גבהים קיים בדרך כלל החל מגבהים שבין 2,500 ל־3,000 מטר.

מה גורם לנו לחלות בגובה רב?

בעיקר המחסור בחמצן. לחץ האוויר יורד ככל שעולים בגובה, ועם הירידה בלחץ האוויר יורד גם לחץ החמצן, ולכן יורדת גם כמות החמצן הנכנסת לריאות בכל שאיפה. נוסף על כך, בגובה רב הטמפרטורות ושיעורי הלחות באוויר יורדים, ולעומתם עולה רמת הקרינה.

איך מגיב לכך הגוף שלנו?

הגוף שלנו מגיב לכך באופן אוטומטי: הוא מתאים את עצמו לאספקת החמצן המופחתת כדי לאפשר חיים רגילים ופעילות בתנאים החדשים. ככל שעולים יותר גבוה, כך ההתאמה הנדרשת גדולה יותר, והאתגר שבו צריך הגוף לעמוד קשה יותר.

ההתאמה למצב החדש מכונה "התאקלמות" או "הסתגלות" והיא מתרחשת בכמה צורות ובמשכי זמן שונים. למשל, האצה של קצב הנשימה היא תגובה מיידית ואוטומטית של הגוף; ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, העוזרות בהולכת החמצן לאיברי הגוף, בא לידי ביטוי לאחר כשבועיים; שינוי בהרכב הגוף (היחס בין שומן לשריר), מתחיל לאחר תקופות ממושכות יותר.

מהי המשמעות של כל זה?

המשמעות היא שחלק חשוב מתהליכי ההסתגלות אינו מיידי ודורש זמן וחשיפה הדרגתית. למי שמגיע מחוף הים בתל־אביב, למשל, לא כדאי לנחות בפסגת האוורסט - וגם לא בגובה של 3,500 מטר או יותר - ללא הכנה מוקדמת.

רצוי מאוד להגיע לאזורי הגובה לאט, ורק לאחר שהייה בגובהי ביניים. במקרים שבהם אין ברירה, ניתן להיעזר בתרופות, אך רק במידה מוגבלת. (גם בלוני חמצן ותאי לחץ ניידים הם אופציה, אבל היא לרוב אינה זמינה במיוחד וגם לא ממש נוחה).

מה קורה כשלא מקפידים על תקופת הסתגלות?

כשלא מקפידים על תקופת הסתגלות מתאימה, הגוף אינו מצליח להסתגל לשינויים בקצב המתאים, ומופיעים סימני מצוקה - בעיקר של המוח ושל הריאות. זוהי למעשה מחלת הגבהים, שבאה לידי ביטוי בכמה אופנים.

מהם הסוגים השונים של מחלת גבהים?

מחלת גבהים יכולה לבוא לידי ביטוי בשלושה אופנים:

1. מחלת הרים חריפה (Acute Mountain Sickness)

אלה הם תסמיניה:

• כאבי ראש שמופיעים לרוב כשעה לאחר ההגעה לגובה החדש שמעל 2,500 מטר.

• חוסר תיאבון, בחילות והקאות.

• חוסר יכולת להירדם והפרעות שינה.

• תשישות וסחרחורות.

לא כל התופעות האלה מופיעות בהכרח בעת ובעונה אחת. גם כאב ראש לא מאוד חמור יכול להיות ביטוי למחלת גבהים, בייחוד אם הוא מלוּוה בבחילות או בחוסר שינה.

2. בצקת מוח תלוית גובה (HACE: High Altitude Cerebral Edema)

בצקת מוח תלוית גובה היא החמרה של מחלת ההרים החריפה. בדרך כלל היא עלולה להופיע 24 שעות לאחר שהחלה מחלת ההרים החריפה והיא מתאפיינת - נוסף על התסמינים של מחלת ההרים החריפה - גם בחוסר יציבות, בערפול ובבלבול. אם היא אינה מטופלת מייד, היא עלולה לגרום לאובדן ההכרה ולמוות.

3. בצקת ריאות תלוית גובה (HAPE: High Altitude Pulmonary Edema)

בצקת ריאות תלוית גובה מופיעה לרוב לאחר יום אחד בגובה, אך לעיתים רק לאחר 3 או 4 ימים. בתחילה מופיעים קוצר נשימה במנוחה ושיעול יבש. בהמשך מופיעים שיעול קצפי, עלייה בקצב הלב, חולשה, ישנוניות וכיחלון. אם היא אינה מטופלת מייד, היא עלולה להוביל לאובדן הכרה ולמוות.

בצקת המוח ובצקת הריאות בגבהים הן מחלות נדירות, אבל כדאי לזכור שהן קיימות. מהרגע שחשים בתסמינים שמאפיינים אותן, כדאי מאוד להפסיק מייד את העלייה ולתכנן פינוי וירידה בגובה.

כיצד ניתן למנוע מחלת גבהים?

• עולים רק בהדרגה! בגבהים שמעל 2,500 או 3,000 מטר מומלץ לעלות לא יותר מ־300 עד 600 מטר ביום, ומדי יומיים־שלושה יש לשהות לילה נוסף בגובה שאליו מגיעים.

• מומלץ לישון בגובה נמוך יותר משיא הגובה שהושג באותו היום.

• רצוי לא לנחות בגבהים של יותר מ־3,000 מטר. אם אין ברירה, ניתן לקחת כדור אורמוקס ​(Uramox, השם הגנרי: אצטזולאמיד​) ​שמשפר את ההסתגלות ואת ההרגשה.

התרופה הזאת מצריכה מרשם מרופא?

כן.

יש דברים טבעיים שעוזרים?

שתייה מרובה יכולה להקל על ההסתגלות ובעיקר מונעת התייבשות. יש המאמינים שאכילת שום יכולה לסייע, ובאזורים שונים בעולם מאמינים בתכונותיו הייחודיות של תה החמאה הטיבטי או, לחלופין, בתכונותיו של צמח הקוקה. אך עד כה לא הוכח חד־משמעית שגורם טבעי כלשהו מונע מחלת גבהים או עוזר באופן מובהק להסתגל לגובה.​

איך אדע שאני סובל ממחלת גבהים?

לא תמיד קל לדעת, ולכן כדאי להיות חשדניים. למרבה הצער, כאב ראש אינו אירוע מאוד נדיר, ובתנאי גובה יש יותר מסיבה אחת להרגיש לא טוב. כבר הוזכרו כאן היובש והקרינה החזקה.

אז כן, אפשר גם להתייבש - ודי בקלות. גם תשישות ועייפות אחרי יום הליכה אינן אירוע נדיר במיוחד, אבל אם נמצאים בגובה שמעל 2,500 מטר, לאחר שתייה מספקת ובמנוחה וסובלים מכאב ראש, אין רצון לאכול וגם יש קצת בחילה, וחוץ מזה לא נרדמים חצי לילה - רצוי להניח שמדובר במחלת גבהים.

אסור לטעות: לפעמים כאב ראש בלבד או רק בחילות והקאות הם התסמין המוביל במחלת גבהים ולפעמים חולשה וסחרחורות. כשנמצאים בתנאי גובה, עדיף תמיד לחשוב שייתכן כי הגובה הוא הסיבה למצב - ולנהוג בהתאם.

מה עושים כשיש מחלת גבהים?

• לא ממשיכים לעלות! נשארים באותו הגובה, מקפידים על שתייה ושמים לב מה קורה.

• לוקחים כדור נגד כאב ראש - כדור רגיל כמו אקמול או אספירין או אדוויל או נורופן (אבל לא את כולם ביחד).

• אם המצב אינו משתפר או אף מחמיר, יורדים! מומלץ לרדת לפחות 500 מטר (ועדיף לא בלילה כשנמצאים על מצוק...).

• אפשרות אחרונה היא לקחת כדור אורמוקס. לכדור יש תופעות לוואי ויש מינונים מומלצים והנחיות ללקיחתו. יש להתייעץ עם רופא לפני היציאה לטיול ולהקפיד על ההנחיות.

• אם אין ברירה, המקום מבודד, אי־אפשר לרדת, והמצב מחמיר, אפשר להיעזר בתרופות נוספות, אבל בשלב הזה כבר כדאי לארגן חילוץ. באתרי סקי באירופה יש לרוב אמצעים למתן חמצן או לשמירה על סביבה בלחץ גבוה. בהימלאיה ההודית האמצעים האלה זמינים פחות.

סיכום קצר

סבלנות. ס־ב־ל־נ־ו־ת. אם אתם בדרך לאתר סקי בגובה 3,200 מטר, מה כואב לכם לישון לילה בדרך בגובה 2,600 עד 2,900 מטר? אם הגעתם לנפאל, ואתם במצב של "ריצה לכיבוש", תכננו עוד יומיים בדרך. הנוף יפה יותר כשאין כאב ראש ואחרי שנת לילה טובה.

ואם אתם בדרום־אמריקה, והמדריך המקומי מבטיח לכם לעלות לפסגה של 6,000 מטר בתוך שלושה ימים (ואפילו בתוך חמישה), דעו שאם לא הגעתם אליו מאוקלמים, הוא ירוויח את כספו כבר בגובה של 4,000 מטר ויחזור הביתה שמח בחלקו. בניסוח אחר, אם תעלו מהר מדי, תתפקדו פחות טוב, תסתכנו יותר, והסיכויים שתגיעו למטרתכם יירדו. זה כדאי?

ד"ר דליה נבות מינצר היא מומחית ברפואת משפחה בכללית, רופאת ספורט במכון וינגייט ויועצת של המלון ההיפוקסי באוניברסיטת תל־אביב. היא מייעצת לספורטאים בתחום האימונים בתנאי גובה והיפוקסיה, למטפסי הרים, למטיילים ולמי שסובלים ממחלות כרוניות ומעוניינים לטייל בגבהים