יש בסיפור הזה את כל המאפיינים של טרגדיה יוונית שאפשר לעלות על הדעת: ספורטאי חולה בסרטן, מחלים, חוזר בסערה כדי לכבוש את פסגת הספורט העולמי, הופך למושא הערצה והשראה עבור מיליונים ברחבי העולם.
או אז רוכב האופניים צולל לתהומות של שקר וכזב עמוקים כל כך, שיש המתארים אותו כמי שעמד בראש ארגון פשע. בקרוב הסרט. הכינו את הממחטות.
בין השאלות הרבות שהפנתה אופרה ווינפרי ללאנס ארמסטרונג בראיון שערכה עימו, וששודר במהלך סוף השבוע האחרון, הייתה אחת שאמרה הכול: "האם להערכתך היית יכול לנצח בשבע תחרויות טור דה פראנס ברציפות בלי להשתמש בסמים?" תשובתו של ארמסטרונג הייתה נחרצת: לא, אין סיכוי!
ארמסטרונג הוא לא הספורטאי הראשון (וכנראה גם לא האחרון) שמשתמש בסמים משפרי ביצועים Performance-enhancing drugs)) במטרה למקסם את יכולותיו הפיזיות. עדויות לשימוש בשיקויים שונים לשיפור הביצועים הגופניים של האדם הופיעו כבר ביוון העתיקה, שבה לספורט היה משקל רב, אבל התופעה הפכה נרחבת ביותר במאה שעברה.
תחרויות הספורט הבינלאומיות, ובראשן האולימפיאדות, הפכו זירה חשובה במאבק האידאולוגי בין הגוש המזרחי למערבי, שבה כל צד ניסה להוכיח את עליונותו. ספורטאים בברית המועצות ובגוש המזרחי החלו לקבל טיפולים בסטרואידים אנאבוליים (רובם על בסיס הורמון המין הגברי הטסטוסטרון).
כבר באליפות העולם בהרמת משקולות ב־1954 זכו ספורטאי ברית המועצות במרבית מדליות הזהב ואפילו שברו מספר שיאי עולם. במשחקים האולימפיים של שנות ה־70 וה־80 כבר קשה היה להבחין בין נשים וגברים, כשמזרח גרמניה מובילה בגדול בקרקס המגוחך הזה.
רק שנים אחרי נפילת הגוש המזרחי התברר עד כמה נבזית הייתה מערכת סימום הספורטאים. רבים מהם פוצו על הנזק הגופני והנפשי שנגרם להם.
אבל גם במערב לא נחו. אחד המקרים הבולטים הוא זה של האתלט הקנדי בן ג'ונסון, שהגיע למקום הראשון בריצת 100 מטר באולימפיאדת סיאול (1988), ונפסל לאחר שבדיקת שתן גילתה שימוש בסטרואיד אנאבולי בשם Stanozolol. מאוחר יותר הודה ג'ונסון בשימוש בסוגים נוספים של סטרואידים אנאבוליים וכן בהורמון הגדילה.
מקרה מפורסם נוסף הוא של דייגו מראדונה, קפטן נבחרת ארגנטינה בכדורגל, שהועף ממונדיאל 1994 עקב שימוש באפדרין, סם ממריץ מקבוצת האמפטמינים.
בדיקות השתן לא עוזרות
התמונה המצטיירת כיום ממשיכה להיות עגומה למדי. הסוכנות העולמית למניעת סמים בספורט (WADA) הודתה לפני אולימפיאדת לונדון 2012 כי שיעור הספורטאים שמשתמש בסמים עומד כפי הנראה על כ-10%, אלא שאחוז הספורטאים שנכשלים בבדיקות לגילוי הסמים, נמוך יחסית.
הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שרוב הבדיקות שנעשות לספורטאים הן בדיקות שתן רגילות. בדיקות כאלה לא יכולות לעלות על הבעיה העיקרית היום, והיא שימוש של ספורטאים בחומרים שנקראים בקיצורEPO (אריתרופויאטין או המופויאטין).
אריתרופויאטין מסוגל לעודד יצירה של תאים אדומים ומגדיל את ההמטוקריט (HCT) המהווה מדד לנפח תאי הדם האדומים ביחס לנפח כלל דגימת הדם.
המטרה העיקרית של המשתמש היא הגברת נוכחות החמצן בדם הנישא על ידי הכדוריות האדומות, ובכך לשפר את היכולת האירובית. מרכיב נוסף בו נעשה שימוש לשיפור הביצועים הגופניים הוא הורמון גדילה. כאן המטרה העיקרית היא הגדלה של מסת השריר.
את שני הגורמים הללו ניתן לבדוק רק בבדיקות דם. הסיבה העיקרית למיעוט בבדיקות דם, למרות שהן איכותיות יותר, נובעת מכך שהן יקרות מאוד.
דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בנתונים שפרסם איגוד הטניס העולמי: ב־2010 נעשו 2075 בדיקות סמים לספורטאים, מתוכן רק 150 בדיקות דם (7%) וכל היתר בדיקות שתן.
ד"ר דנה פלורנטין על סמים ממריצים מה הם בכלל סמים ממריצים?הכוונה לכל חומר כימי שיוצר תגובה עם חומרים בגוף שגורמים להגברת קצב חילוף החומרים והגברת קצב הדופק. על ידי כך הם נותנים תחושת מרץ. מדובר בתרופות או בחומרים אחרים?תחת ההגדרה של סמי מרץ יכול להיכלל כל חומר שזו ההשפעה שלו, גם אם הגיע מהטבע וגם אם יוצר במעבדה. בחלק מהמקרים מדובר בשימוש לרעה בתרופות מרשם, כולל ריטלין, ובחלק מהמקרים מדובר בסמים אחרים כמו אמפטמינים ואפילו אל אס די. למה זה מסוכן? מדובר בפעילות לא מבוקרת, שעלולה לגרום לתופעות לוואי כמו הפרעות בקצב הלב, כאבי בטן, דיכוי תאבון, בחילות, ראייה מטושטשת, דיכאון, תוקפנות, שינויים בחשיבה ובמצב הרוח ובמקרים קיצוניים אף הגעה לפסיכוזה ולמחשבות אובדניות. עוד סיכון הוא שלרוב הם גורמים להתמכרות. ככל שהבן אדם צורך עוד מהסם הגוף מתרגל, והוא צריך לקחת כמויות גדולות כדי להשיג את אותה השפעה. ככל שהכמויות עולות, גם תופעות הלוואי עלולות להיות משמעותיות יותר. אז למה רופאים רושמים לאנשים ריטלין?השאלה היא איך משתמשים בו. רופאים רושמים ריטלין כתרופה להפרעת קשב וריכוז, לאחר אבחון. כל עוד המטופל לוקח את התרופה במינון מבוקר, התועלת עולה על הנזק וההשפעה היא טובה. אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז ככל הנראה אין התמכרות לריטלין. הבעיה היא כשנעשה שימוש לרעה בחומר, אצל מי שלוקח ריטלין לא בגלל הפרעת קשב וריכוז אלא מסיבות אחרות. |
הנתונים המדהימים של ארמסטרונג
עם זאת, חשוב לזכור שלארמסטרונג לא היה שום סיכוי להגיע להישגים הפנטסטיים שלו (שבע זכיות רצופות בטור דה פראנס, הנחשבת לתחרות האופניים הקשה בעולם) ללא ארבעה נתונים פיזיולוגיים ומנטליים בהם ניחן.
ליבו גדול בכמעט שליש מליבו של אדם ממוצע!
חשוב לא פחות: גופו מסוגל לעבד חומצת חלב ולפנות אותה מהר מהגוף. ערכים ממוצעים של פינוי חומצת חלב אצל רוכבים נעים בין 10-20 מילימול לליטר. אצל ארמסטרונג הנתון הוא 6. כלומר, מצטברת אצלו פחות חומצת חלב, ולכן גופו מסוגל לעמוד במאמצים אנאירוביים למשך זמן ארוך יותר ולהתמודד טוב יותר עם כאב.
דופק המנוחה שלו הוא 34 פעימות בדקה, בהשוואה ל 60-70 פעימות עבור אדם בגילו.
שילוב של מרכיבים פיזיים אלה עם חשיבה טקטית נבונה, הביאו אותו לפסגות שאליהן לא היה מסוגל להגיע בזכות יכולתו הפיזית וכישרונו בלבד.
עכשיו מתברר שגם זה לא הספיק לו. הוא שאף לכבוש את הפסגה פעם אחר פעם וששום דבר או אדם לא יעמדו בפניו.
אז מה כל זה אומר לנו, המתאמנים החובבים שרק רוצים לשפר את הכושר והבריאות שלנו?
ארמסטרונג מייצג שכבה דקה ביותר של ספורטאי הישג שהניצחון עבורם הוא הכל, אבל נראה שיש קו דק שבכל זאת מחבר את הסיפור שלו לזה של מתאמנים אחרים.
המציאות כיום מוכיחה שיש לא מעט מתאמנים שיחפשו קיצורי דרך ויהיו מוכנים לשלם כל מחיר כמעט, הן בכסף והן בבריאות, כדי להשיג גוף מושלם, או הישג טוב במרוץ עממי.
הם מוקסמים מהדמויות השריריות שהם רואים בטלוויזיה, בסרטים ובפרסומות ומשוכנעים שאם רק יבלעו איזה תוסף קטן הכרס תרד צ'יק צ'ק, הריבועים המפורסמים בבטן יבצבצו מייד ואת כל זה הם ישיגו (כמעט) בלי להזיע.
אבל האמת היא שאין תחליף לעבודה קשה במכון הכושר. כמו כן, בחלק מהתוספים מסתתרים מרכיבים שמסכנים את בריאותם של מתאמנים ועלולים לגרום נזק בלתי הפיך.
במקביל, חשוב לכל מי שעוסק בפעילות גופנית ובוודאי בפעילות ברמות מאמץ גבוהות, להקפיד על תזונת ספורט נבונה הכוללת גם נטילה מושכלת של תוספים.
