כאנשים שחיים בעולם שעובד דרך רשתות חברתיות, אתם חשופים כל הזמן לתמונות ומראות שונים. הדימויים החזותיים מגיעים אליכם, ועוד יותר מכך אל הילדים שלכם, ומה שהם רואים ברשת נקלט ומשפיע על הדימוי העצמי ועל המשקל שלהם.
זה לא שפעם לא היו פרסומות ושלטי חוצות, אבל עכשיו הם מגיעים מהרבה יותר כיוונים, בתדירות הרבה יותר גבוהה. לשלטי החוצות התווספו תמונות קטנות יותר שמציפות כל מבוגר, נער ולא פעם גם ילדים דרך המסכים השונים. כולם מבלים פרק זמן לא מבוטל מול מסך, וחשופים לדימויים האלה במשך רוב היום.
אולי זה נראה טבעי, אבל בעבר הלא כל כך רחוק החשיפה הייתה קטנה הרבה יותר. למה אני מתכוונת? לא היו סמטרפונים, לא היו טבלטים ומחשבים נידיים, ובתקופות רחוקות יותר, טרם העידן הדיגיטלי, אנשים נחשפו בעיקר למידע דרך הדפוס - בעיתונים וספרים. תמונות היו דבר הברה יותר נדיר, וגם סוג התמונות היה שונה.
אם נרצה ואם לא, כך העולם מתנהל כיום - מהר יותר, חזותי יותר. למה להתעסק בזה בכלל? כי יכולת הבקרה שלכם מול דימוי חזותי קטנה הרבה יותר מיכולת הבקרה מול מסר כתוב. כשאנשים קוראים מידע כטקסט הם מפעילים מערכת בקרה ויכולים לשאול את עצמם האם המידע אכן נכון, או עד כמה הוא נכון.
כשמדובר בתמונה, המצב אחר. מחקרים מראים שמסר חזותי נתפס הרבה פעמים בעיני המתבונן כאמיתי. היכולת והמודעות לשאול שאלות לגבי דימוי חזותי יורדת מאוד. למרות שהרוב יודעים שתמונות במודעות ובפרסומות הם תוצר של הפקה משופשפת, ידע מעולה בצילום, ופוטושופ מאסיבי, עדיין קשה להתעלם ממה שקופץ מול העיניים.
הגוף שלך לא צריך להיראות דווקא ככה
הדימויים מציגים לנו לרוב גוף של אשה או גבר, שעוצבו במיוחד לצורך מכירת מוצר או העברת מסר. גוף במבנה ספציפי, שלא מציג לנו את המגוון והשוני שקיים במציאות.
כשאתם רואים כל הזמן עוד מאותו הדבר, שרחוק מאיך שחלק גדול מכם נראה, אתם עוברים שטיפת מוח, ללא בקרה וללא מודעות, של דימוי מעוות של הגוף, הנשי והגברי.
לחשיפה הזו יש השלכות, רגשיות ופיזיות. תעשיית הניתוחים הפלסטיים הקוסמטיים מתפתחת משנה לשנה, ולי אין ספק שדימויים אלה קשורים קשר הדוק לכך.
מעבר לפעילות ברמה הרחבה יותר, בחקיקה למשל, שמחייבת לציין אם תמונה מסוימת עברה עיבוד בפוטושופ, או חרם צרכנים, מה אתם יכולים לעשות כדי להבהיר שאלו לא מודלים לחיקוי? הנה כמה טיפים, שמתאימים לשיחה בין הורים לילדים, וגם כנקודות למחשבה עבור כולם.
• דברו עם הילדים מגיל צעיר על מהי פרסומת.
• הסבירו שמה שרואים בתמונה הוא לא תמיד אמיתי ונאמן למציאות.
• חדדו את ההבדל בין תמונה מסחרית, לבין תמונות שאתם והם מצלמים כמשפחה, עם חברים, בבית או באירועים.
• ספרו שיש כלים דיגיטליים שגורמים לאנשים להיראות שונה מכפי שהם במציאות, רזים יותר, גבוהים יותר וכו'.
• הסבירו שכדי למכור, הרבה אנשים עובדים על כל פרסומת כדי שאנשים יראו בצורה מסוימת, מרשימה ומוגזמת יותר מאשר במציאות.
לגבי בני נוער, למרות שהם יודעים ומשתמשים בפילטרים ועיבוד תמונה בסיסי בעצמם, להזכיר להם, ולדבר על דוגמניות ודוגמנים, וכיצד התמונות עוברות עיבוד, שהגוף שלהם הוא כלי לצורך קידום מכירות, ומה נדרש מהם לצורך כך. אפשר לחפש ברשת ולהראות תמונות של לפני ואחרי עיבוד.
אפשר לתת דוגמה לתגובות ברשת להצגת אידאל יופי שמעודד מבנה גוף אחד בלבד: קמפיין למותג ההלבשה התחתונה ויקטוריה סיקרט עורר לא מעט כעס כשהציג משחק מילים על "גוף מושלם". בסופו של דבר החברה שינתה את הקמפיין והפוסטרים להצגת דוגמניות עם מבני גוף שונים בכל הגדלים.
בהסתכלות רחבה יותר, אנחנו רוצים להסיט את תשומת הלב והריכוז מהמראה החיצוני, ולהכווין אותם למציאת תוכן ומשמעות בדברים נוספים דרך חוגים, תחביבים, תחומי עניין וקשרים משמעותיים עם חברים.
חשוב להדגיש: אין הכוונה לזלזל או לפגוע במי שמבנה גופה או גופו רזה, אלא להבהיר שבני אדם באים בכל מיני גדלים, משקלים וצורות, וכולם לגיטימיים.
עוד כדאי לזכור, שהביטחון העצמי של בני הנוער הוא הבסיס שעליו יושב דימוי הגוף החיובי, שפגיע פחות לדימויים החזותיים המסולפים שהם חשופים אליהם.
בני נוער שמרגישים טוב עם הגוף שלהם, יהיו פגיעים פחות. למרות שכאילו מדובר בדבר והיפוכו, עיסוק בספורט יכול לעזור להרגשה טובה, לחיזוק של הביטחון העצמי ודימוי הגוף.
הכוונה לעיסוק בריא בספורט, בסביבה תומכת ומחזקת, ולא בסביבה שמעודדת תחרותיות יתר, דורשת יותר מדי ומובילה לתסכול ואכזבה.
ד"ר ליאת הולר הררי היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית בכללית
