תושבי האימפריה הרומית לא זכו למות בשיבה טובה, כיוון שבאותן שנים תוחלת החיים הממוצעת הייתה 28 שנים בלבד. זו גם הייתה תוחלת החיים הממוצעת במשך כ־100 אלף שנים. תחילתה של הקפיצה הגדולה קדימה הייתה רק לפני 200 שנה הודות להתקדמות בהיגיינה וברפואה.
איך מגדירים תוחלת חיים?
תוחלת חיים היא ממוצע של חיי אנשים באוכלוסייה נתונה במקום נתון. היא תלויה בגורמים רבים: תמותת תינוקות (במקום שבו תמותת התינוקות גדולה מאוד, כמו סיארה ליאונה, תוחלת החיים קצרה עקב כך), היגיינה, מערכת בריאות ומצב כלכלי.
מה משקל הגנטיקה בתוחלת החיים?
לא גדול. אפילו תאומים זהים גנטית יכולים להיות שונים בתוחלת החיים, ולעיתים מדובר בהפרש של 15 שנים. חיים ארוכים של הורה אינם בהכרח ערובה לאריכות ימים. ממכלול הסיבות לאריכות ימים, משקלה של תוחלת החיים של אחד ההורים הוא 6% בלבד. מדובר בהשפעה מאוד שולית בהשוואה, לדוגמה, לגובה שלנו: 90% מהגובה מוסברים על ידי גובה ההורים (כמו שאומר רופא ילדים נודע בהסבירו להורים נמוכים למה ילדם נמוך: מזרעים של מלונים אי־אפשר לגדל אבטיחים).
מהו ההסבר הביולוגי לתהליך ההזדקנות?
הגנים מסבירים (עדיין) פחות משחשבנו. לעומת זאת תהליך ההתבלות מסביר המון. החומר התורשתי שמרכיב את הכרומוזומים, הדי־אן־אי (DNA), נהרס כל הזמן. למזלנו, יש לנו מערכות גיבוי, ויש לנו מערכות תיקון. אם גן מפתח ניזוק, יש עותקים של הגן. אם תא מת, יש אחרים. נוסף על כך, יש לנו כמה איברים חיוניים בעודף כמו: כליות, ריאות, שחלות ושיניים.
אז למה בכל זאת אנחנו מזדקנים?
כי לא לעולם חוסן. ככל שהנזקים מתגברים, מגיע הזמן שבו נזק אחד הוא נזק אחד יותר מדי - ואז הכול משתבש. אנו חשופים לנזקי רדיקלים חופשיים ומחמצנים שפוגעים בדי־אן־אי.
יש בגוף פיגמנט שנותר מתהליך ההרס של כדוריות הדם האדומות. הפיגמנט הזה, ליפופוסקין, מכונה גם "פיגמנט ההזדקנות". הוא מצטבר ברקמות שונות בגוף ומכביד על פעולתן. מדובר בתהליך הדרגתי שמתרחש כל הזמן, ללא הפוגה: אנחנו פשוט מתפרקים, ובגוף חלים שינויים בכל המערכות.
איך עלתה תוחלת החיים?
התגברנו על תמותת תינוקות, על זיהומים, למדנו לטפל בחבלות טראומטיות, שיפרנו את הטיפול במחלות לב, במחלות של דרכי הנשימה, באירועים מוחיים ובסרטן. מהמאה ה־19 ועד 1970 הרוויחו בני ה־65 שלוש שנים של תוחלת חיים. מאז 1970 הייתה קפיצה ענקית, וכיום תוחלת החיים של בן 65 היא 91 שנים.
למה גיל 65 עדיין נחשב לגיל גריאטרי?
גיל הפנסיה המיתולוגי 65, שבינתיים השתנה בישראל ל־67, מקורו בקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק (1898-1815), שביקש לגמול לעובדים ששרדו עד גיל 65, דבר שהיה נדיר במאה ה־19.
כיום יציאה לפנסיה בגיל 65 היא בעייתית מאוד, כיוון ששיעור בני ה־65 ויותר גבוה מבעבר. במדינות סקנדינביה, לדוגמה, קבוצת הגיל הזאת היא 20% מהאוכלוסייה.
אנשים לא חוסכים מספיק לזקנה וסומכים יתר על המידה על קרנות הפנסיה. יש היום פחות ילדים במשפחה שיוכלו לעבוד בעתיד ולקיים את האוכלוסייה שאינה עובדת ושבשנים הקרובות עתידה לגדול מאוד.
מה מציעה הרפואה לשיפור תקופת הזקנה?
הרפואה המסורתית לא ממש חשבה על שיפור תקופת הזקנה. יש מעט מדי גריאטרים. גריאטריה, לצערנו, אינה התמחות מושכת ואינה מקצוע משתלם.
מה תפקידו של הרופא הגריאטר?
כלי העבודה של הגריאטר הוא הערכה גריאטרית כוללת: התייחסות לנפש, ליכולת השכלית, לבעיות משפחה וכלכלה, לבעיות גופניות. הוא אמור - בתוך הזמן הקצר יחסית שעומד לרשותו (אך שארוך יותר מהזמן הזעום שעומד לרשות רופא המשפחה) - לאבחן ולאחר מכן להמליץ על קו פעולה.
הגריאטר בודק את תפקוד הקשיש בצורות שונות, כולל, למשל, באמצעות בקשה לבדוק את כפות הרגליים. בבדיקה כזאת ניתן ללמוד המון: רואים, למשל, קושי בחליצת נעליים ובהסרת גרביים, רואים בעיות שונות בכפות הרגליים. בעיה בכף הרגל עלולה לגרום לנפילות. חובה לבדוק כפות רגליים, כיוון שנפילה עלולה לגרום לשבר במפרק הירך: 40% מהאמריקאים הקשישים ששוברים את מפרק הירך אינם חוזרים לבתיהם. 20% מהם אינם חוזרים ללכת.
במינסוטה נערך מחקר שבו בדקו 560 זקנים גברים ונשים עצמאים שסובלים מבעיות בריאות קשות. 50% מהם יועדו לטיפול שגרתי של רופא משפחה (שהוא מצוין בישראל, גם בתחום הגריאטריה, אך אולי בארה"ב יש לו פחות הכשרה בתחום הזה), ו־50% יועדו לטיפולו של רופא גריאטר.
כשחקרו בדיעבד מה עשו הגריאטרים, ראו שהם הפסיקו תרופות מיותרות, טיפלו היטב בבעיות מפרקים, טיפלו בכפות הרגליים, תרמו לכך שהמטופלים יקבלו תזונה נאותה וטיפלו בנושאים סוציאליים בעזרת עובדים סוציאליים שבאו לבית המטופל. תפקיד הגריאטר הוא לתמוך באיכות החיים ולעזור בשימור התפקוד.
מה ניתן לעשות כדי שיהיו מספיק גריאטרים?
בארה"ב מספר הרופאים הגריאטרים שיוצאים בכל שנה לגמלאות גדול יותר ממספר הרופאים הגריאטרים שנכנסים למקצוע. בארה"ב 97% מהסטודנטים לרפואה לא השתלמו בקורס בגריאטריה. לעומת זאת בישראל כל סטודנט בשנה הרביעית עובר טעימה גריאטרית במשך חמישה ימים באחד המרכזים הגריאטריים (חמישה ימים שבהם הגריאטרים יוצאים מגדרם כדי לתת לצעירים מידע עשיר בתחום הגריאטריה, אך בפועל ניתן לספור על אצבעות כף יד את מספר הרופאים הצעירים שהולכים להתמחות הזאת).
איך בכל זאת נבטיח לעצמנו רפואה גריאטרית טובה?
אפשר להדריך את רופאי המשפחה, ניתן להיעזר באחים ובאחיות. ניתן לקיים קורס יעיל שיכשיר אנשי סיעוד לאתר בעיות גריאטריות ולנהל טיפול רב תחומי.
בישראל, למרבה המזל, עדיין יש מי שהולכים לרפואה גריאטרית הן מתוך הכרה שמדובר בעצם במקצוע המרתק ביותר והן מתוך תחושת שליחות (מילה גסה בימינו). אותם הרופאים יהיו בגדר יועצים שיעזרו לרופאי המשפחה ולצוות הסיעודי המיומן לשפר ככל האפשר את איכות חיי הזקן.
ד"ר דניאל דליות הוא רופא גריאטר במרכז הרפואי הגריאטרי בית רבקה, מקבוצת כללית
