מצד אחד, הרפואה והטכנולוגיה המתקדמת הצליחו להאריך את תוחלת החיים. מצד שני, עדיין לא נמצאה הדרך להבטיח איכות חיים לקשישים שמגיעים לגיל מופלג. עם זאת, יש לזכור שבני 80 נחשבים היום לצעירים (גיל 80 של היום הוא גיל 60 של פעם).
אדם שצלח היטב את החיים למרות מחלות - ולחלק ניכר מבני ה־70 ויותר יש מחלות - יכול להגיע בנקל לגיל 80 במצב מצוין. אנחנו רואים פחות ופחות אנשים בגילים האלה שזקוקים לעזרה בתפקודי היומיום. אנו רואים יותר ויותר אנשים בגילים האלה שמנהלים חיים פעילים בכל הרמות: נוסעים לחו"ל, עוסקים בפעילות גופנית, עובדים ולומדים.
מהו ההסבר לתופעה המבורכת הזאת?
יש הסברים רבים לתופעה: אנשים שומרים יותר על בריאותם, מטפלים היטב במחלות השגרתיות וגם במחלות הפחות שגרתיות והעיקר - עושים פעילות ענפה, גופנית ומנטלית. נוסף על כך השתחררנו מתפיסת הגילנות (דעה קדומה כלפי הזקן שלפיה הוא בהכרח רופס, חלש ועייף ומוטב שינוח בכורסה), ואנשים מבוגרים מאוד כבר אינם רואים את עצמם זקנים שנגזר גורלם לשבת מול הטלוויזיה ולקבל ביקור נכדים אחת לכמה זמן. נהפוך הוא, הנכדים והנינים צריכים להתאים את עצמם לסדר היום העמוס של הסבים והסבות המשתוללים.
הגענו למצב שבו נראה לנו חריג למדי לראות בני פחות מ־80 שנעזרים במטפל או במטפלת. צריכה להיות בעיה משמעותית כדי שנוכל להסביר לעצמנו צורך בעזרה כזאת: מחלת אלצהיימר, בעיית מפרקים קשה, אי־ספיקת לב קיצונית, מחלת ריאות קשה, מחלת פרקינסון.
הגענו ל־80, ומה הלאה?
עד תחילת המאה ה־20 אמרנו תודה על כל שנה מעבר ל־70 ואמרנו שכל יום נוסף הוא מתנה. היום אנו דוהרים די בקלות לקראת מצב שבו את התודה אנחנו אומרים על כל שנה שמעבר ל־90.
ואם הכול זרם כשורה עד 90, מה קורה הלאה?
עדיין תוכניות רבות לנו: טרם השלמנו את הספר שתמיד רצינו לכתוב וגם לא ביקרנו בכל המקומות בחו"ל.
אפשר כבר לקבוע שגיל 100 הוא מטרה ריאלית?
הקומיקאי היהודי האמריקני ג'ורג' ברנס התראיין לרגל יום הולדתו ה־98. המראיין נפרד ממנו באומרו: אני מקווה שעוד שנתיים ניפגש לריאיון נוסף. ברנס בחן את איש שיחו וענה: איני רואה סיבה שלא, אתה נראה לי בחור צעיר ובריא למדי. דרך אגב, ברנס נפטר בגיל 100.
אפשר לחלק את בני ה־90 לכמה קבוצות:
• בריאים, עצמאים וצלולים.
• סיעודיים ו/או סובלים משיטיון ומטבע הדברים (לרוב) חולים במחלות שונות.
• עצמאים וצלולים, אך חולים בכמה מחלות.
הגיוני להניח (עם מעט חריגים פה ושם) שהסיכוי להגיע לגיל 100 הוא נמוך מאוד בקרב הסיעודיים והלוקים בשיטיון; הסיכוי הוא בינוני בקרב עצמאים שחולים במחלות מרובות ומשמעותיות והוא טוב בקרב העצמאים והצלולים. לכן לגיל 100 יכולים להגיע אלה שבגיל 90 הם עצמאים, צלולים ובריאים וגם אלה שהיו עצמאים וצלולים עד גיל 90 ובסביבות גיל 90 החלו לסבול מבעיות בריאות.
ממחקרים שונים עולה שבני 100 צלולים ועצמאים היו ברובם בריאים בגיל 90. לעומת זאת בני 100 שהם סיעודיים ו/או סובלים מירידה קוגניטיבית סבלו מבעיות בריאות שונות בהיותם בני 90.
מדוע בן 100 עצמאי וצלול אינו ממשיך כך עד 120?
אפילו אדם פעיל ועצמאי הולך ודועך - גם אם בקצב איטי יותר. עם ההתקדמות בגילים המופלגים הולכות ומצטמצמות הרזרבות של הגוף, השרירים מידלדלים, מערכת החיסון מידרדרת, והמערכת ההורמונלית משתבשת.
יש קשר ברור בין כל הגורמים האלה: הידלדלות השריר גורמת לירידה ביכולת להתנייד - מה שמשפיע על שאר המערכות. המערכת ההורמונלית מגיבה, בין השאר, בהפרשת־יתר של קורטיזול - מה שתורם להידלדלות השריר ולפגיעה במערכת החיסון.
עם ההתקדמות בגיל המופלג מופרשים ביתר שאת חומרים שפוגעים בשריר (למשל, TNF - Tumor Necrosis Factor). ירידה ביכולת ניוד תורמת בעצמה לדלדול השריר.
את ההידרדרות הזאת אי אפשר לבלום לנצח. השעון הביולוגי מתקתק (אולי אחראים לכך הטלומרים שבקצות הכרומוזומים, אולי אחראים לכך גורמים אחרים שנחקרים כיום במרץ). בכל מקרה, התאים (שאינם תאי סרטן) מתים בסופו של דבר עד האחרון שבהם, כי חלוקת התאים היא סופית. הבשורה הטובה היא שבני 100 ובני 90 פלוס סובלים פחות זמן ממחלה ומהידרדרות תפקודית לפני המוות - בהשוואה לצעירים.
מה מאפיין את מצבם הבריאותי של בני 100?
רוב בני ה־100 סובלים ממחלה אחת לפחות. מבחינת המחלות והמוגבלויות ניתן לחלק את בני ה־100 לשלוש קבוצות:
40% נקראים "דוחים", כי הם דוחים את פריצת המחלה. עד גיל 80 אין להם שום מחלה כרונית.
40% נקראים "שורדים", שכן למרות מחלות כרוניות הם ממשיכים בחיים פעילים וארוכים.
20% נקראים "חומקים". הם מגיעים לגיל 100 ללא סימן כלשהו של מחלה.
האם יש הבדל בין גברים לנשים בני 100?
כ־30% מהגברים בני 100 הם "חומקים", ואילו שיעור הנשים ה"חומקות" הוא חצי מזה - רק כ־15%.
הגעתי לגיל 100. מהו הסיכון שלי לחלות באלצהיימר?
אנחנו יודעים שהשכיחות של מחלת האלצהיימר עולה עם הגיל. אולם נראה שזה קורה רק עד גיל מסוים: בגיל 100 הכלל הזה כבר אינו תופס, פשוט משום שחולי אלצהיימר נפטרים בגיל צעיר יותר מ־100. אם יש שיטיון בקרב בני 100, הרי שהוא החל מאוחר מאוד, בגיל 90 פלוס, ובדרך כלל אין מדובר במחלת אלצהיימר.
זקנה מופלגת ומחלת אלצהיימר הן שתי תופעות נפרדות. רוב בני ה־100 היו ללא כל שיטיון בגיל 90. 30% מבני ה־100 הם ללא כל שיטיון בגיל 100. 70%-85% מבני ה־100 סובלים מצורה כלשהי של ירידה מנטלית. שיטיון בקבוצה הזאת שונה מאשר באוכלוסייה הכללית. קרוב לוודאי שמדובר יותר בשיטיון וסקולארי או בשיטיון פחות שכיח. מחלת אלצהיימר, שהיא הצורה השכיחה ביותר של שיטיון, נדירה יחסית בקרב בני 100.
מי מצליח לשרוד יותר - הנשים או הגברים?
שיעור הנשים השורדות גדול בהרבה: 90% מבני ה־100 בעולם הם נשים.
מה ההסבר לכוחן של הנשים?
מצב בריאותן של נשים בנות 50 עד 60 טוב מזה של גברים בגיל הזה. האסטרוגן המיוצר בגוף מועיל למערכת הלב וכלי הדם ומונע היווצרות רמות גבוהות של כולסטרול. אסטרוגן מונע התקפי לב עד גיל 60 בקרב נשים.
הנשים מתחילות לסבול מתחלואים בשנות ה־80 וה־90 לחייהן. המצב הפוך בקרב גברים: אלה שצלחו בשלום את גיל 80 ו־90 כבר לא ילקו בסרטן או במחלות לב. מספר הגברים שמגיעים לגיל מופלג הוא קטן יחסית, אך הם בריאים יותר מהנשים שמגיעות לגיל מופלג.
לאישה יש תפקיד חשוב בהארכת חייו של הגבר (ראו המקרה של הצ'לן פאבלו קזאלס שחי חיים נפלאים עד גיל 97 עם אשתו הצעירה). נשים מסתגלות לאלמנות היטב לעומת הגברים (מכאן הבדיחה הידועה: חולָה, חולָה, אלמנה). 80% מהגברים בני ה־100 הם במצב בריאותי ומנטלי תקין. למרבה הצער, הרבה פחות מהנשים - שהן הרוב בקרב בני ה־100 - מצויות במצב בריאותי ומנטלי תקין.
כמה בני 100 חיים בישראל?
בישראל חיים כיום יותר מ־1,000 בני 100 פלוס. מדי שנה עולה הפלח, שהוא עדיין זעיר, של בני 105 עד 110. בקרב הפלח הזעיר הזה יש אנשים ממש מופלאים, צלולים ועצמאים. הם מספרים שאינם לוקחים יותר מדי ללב, עוסקים בפעילות ענפה, אוהבים את החיים, נהנים עד בלי די ממשפחותיהם, עוסקים בדברים נחמדים ומלאי חדווה ונהנים מגישה חיובית ואופטימית. פרופיל הבריאות והתפקוד של בני ה־100 בישראל דומה למדי לפרופיל בני ה־100 בעולם המערבי.
כמה בני 100 פלוס חיים בארצות־הברית?
בתחילת המאה ה־21 חיו כ־100 אלף בני 100 פלוס בארצות־הברית. מחקר גדול (מחקר New England) שנערך בקרב בני 100 בקהילות לבנות ותיקות סביב בוסטון העלה את הממצאים הבאים:
• כ־15% היו עצמאים לחלוטין בכל רמות התפקוד.
• בערך 35% גרו עם בני משפחה שדאגו להם ונהנו ממידה מסוימת של עצמאות.
• כ־50% היו סיעודיים במסגרות שונות.
• ל־75% היה ליקוי מנטלי (כל הקשת, כולל שיטיון).
• 25% היו צלולים לחלוטין.
החוקרים מצאו הבדל בתפקוד וברמה הקוגניטיבית בין גברים לנשים: 80% מהגברים היו במצב בריאותי ומנטלי תקין. שונה היה המצב בקרב הנשים שהיו רוב בקרב בני ה־100 וסבלו משיעור גבוה יותר של ירידה מנטלית. הנחקרים במחקר New England היו ברובם עצמאים עד גיל 90. בקרב הפלח הזעיר שחצה את גיל 105 - 40% יכלו עדיין לתפקד.
איפה הסיכוי הגדול ביותר לשרוד עד גיל 100 ויותר?
יפן היא שיאנית תוחלת החיים העולמית. יש בה מספר יחסית רב של בני 100 פלוס, ורובם מתפקדים היטב עד גיל 105. נראה שגנים וסביבה ממלאים תפקיד חשוב בתופעה הזאת. באוקינאווה יש שיעור גבוה מאוד של בני 100. מדובר בחברה די סגורה, ללא קשרים ענפים עם שאר יפן. ייתכן שמדובר בחברה שבורכה בגנים טובים של אריכות ימים. ייתכן שגם למבנה החברתי ולמנהגים החברתיים יש השפעה מבורכת על אריכות הימים.
סיבות אפשריות להגעה לגיל 100 פלוס במצב מצוין:
1.נפש חזקה ובריאה
כל המחקרים מצביעים על הקשר בין אריכות ימים לבין האפשרות לשלוט בחרדות ובדאגות ולהפחית לחצים. בני 100 הם יציבים רגשית, גמישים, מסתגלים למצבים שונים, לא מדוכאים, שומרים על יציבות נפשית, מצוידים בחוש הומור ובצד רוחני מפותח.
2. תזונה והרגלים
כל המחקרים מצביעים על כך שבני 100 אינם אוכלים תזונה מיוחדת. עם זאת הם נוטים לאכול אוכל רגיל במתינות ושומרים על משקל גוף יציב. הם לא שותים יותר מדי אלכוהול. אם עישנו בעבר, הרי שהפסיקו לעשן. רובם היו פעילים מאוד, עסקו בפעילות גופנית סבירה, נהנו מפעילות חברתית ענפה, נהנו לרוב מתמיכה משפחתית חמה.
3. גנטיקה
לרבים מבני ה־100 היו קרובי משפחה שהאריכו ימים. לבנו של בן 100 יש סיכוי מצוין להגיע רחוק. במחקר של New England נצפה שצאצאי בני 100 חולים פחות בסרטן ובמחלות לב וכל דם. מצב כלכלי וחינוך משפיעים עד לשלב מסוים, אך ההשפעה דועכת כשמזדקנים. ואז דווקא הגנים הם המשפיעים. המסקנה הזאת אוששה במחקר שוודי על 10,000 זוגות תאומים (זהים ולא זהים). הגנים מתחילים למלא תפקיד מרכזי רק אחרי 60. עד גיל 60 השפעת הסביבה גדולה מאוד.
ד"ר דניאל דליות הוא רופא גריאטר במרכז הרפואי הגריאטרי בית רבקה, מקבוצת כללית
