נולדתי בצרפת, ועליתי לארץ עם אמי ואחי בשנת 1949, לאחר שכל שאר המשפחה נספתה בשואה.
בשנת 1953 התחלתי ללמוד בבית הספר לאחיות ברמב"ם, לימודים בתנאי פנימייה, שלא עלו כסף, והבטיחו את כל קיומנו.
בתקופת הלימודים נדרשנו גם לעבודה בבית החולים, ואני, שאהבתי מאוד את הלימודים, התנדבתי לכל משימה.
בשנת 1956 סיימתי את הלימודים עם התמחות כאחות חדר ניתוח במיילדות ובגינקולוגיה, ונשלחתי לעבודה ביישוב ספר במקום לצבא. כך הגעתי לבית החולים בצפת.
בעבודתי בצפת נודע לי על שיטת "למאז", שבה לומדת היולדת טכניקות שונות להקלה על הסבל והכאבים בזמן לידה. התרשמתי מכך שבשיטה הזו, כל צוות בית החולים "נרתם" למשימה, וכל ההכנה ומעקב ההיריון מתבצעים בבית החולים, כך שכשהיולדת מגיעה, היא מכירה את הצוות ואת הסביבה, וחוויית הלידה הופכת חיובית. החלטתי לנסוע לצרפת ללמוד את השיטה.
כשחזרתי לארץ ניסיתי להטמיע את השיטה בבית החולים בצפת, ומשלא הצלחתי, החלטתי להטמיע אותה בקרב אחיות הקיבוצים באזור. כך נחשפתי לראשונה לעבודה ולהדרכה בקהילה.
עבדתי בצפת עד שהגעתי לתפקיד סגנית האחות הראשית, ולאחר מכן, לאור היכרותי את עולם הרפואה בארץ, נתבקשתי לנהל את קומפלקס היולדות בבית החולים בנהריה, שכלל גם את מחלקות הפגים והגינקולוגיה.
בשנות ה־60 עזבתי את בית החולים, והתחלתי לעבוד כאחות בקהילה בטיפת חלב בעכו.
הימים היו ימי העלייה הגדולה ממרוקו, אוכלוסייה קשת יום; הסתובבתי הרבה בשטח, עשיתי המון ביקורי בית.
בשנת 1967 ניהלתי את המרפאה המשולבת בטיפת חלב ומרפאה ראשונית בעכו צפון לאוכלוסייה יהודית וערבית, וב־1973 התמניתי לתפקיד סגנית האחות הראשית של מחוז גליל מערבי, ובו הייתי אחראית על המרפאות במושבים, בקיבוצים ובכפרים ועל המרפאות במרכזי קליטת האתיופים בכרמיאל, מעלות ועתלית.
בשנת 1998 הקמנו את מרפאת המטיילים במחוז חיפה וגליל מערבי, ששימשה כמודל למחוזות נוספים.
תפקידיי בקהילה אמנם הרחיקו אותי מהמטופלים, אך עסקתי בהדרכה, שאותה אני מאוד אוהבת.
בשנותיי האחרונות במקצוע, עד לפרישתי בגיל 65, ריכזתי ופיתחתי את תחום המניעה ובמיוחד את תחום החיסונים. כיום לאחר שהתמחיתי בנושא החיסונים באופן מעמיק אני עוסקת בתחום זה כמתנדבת: בחורף אני מבצעת חיסוני שפעת, ובימי שגרה אני מנחה אחיות טיפת חלב ושותפה בפורום רכזות טיפת חלב באגף הסיעוד בקהילה בהנהלה ראשית.
המוטו שלי הוא: "המניעה היא השקעה ולא הוצאה".
לסיכום:
הסיעוד הוא לא רק בית חולים וחדרי ניתוח, הוא גם עבודה בקהילה שהדגש שלה הוא היכרות מעמיקה ומתמשכת עם המטופל והמשפחה בשיתוף מוסדות הקהילה השונים.
הסיפוק מעבודה בקהילה הוא לא מיידי, הוא איטי ומצריך סבלנות. מאידך, הקשר עם המטופלים הדוק יותר, כיון שהתחלופה נמוכה יותר.
אחות זה אופי! ידע ואינטליגנציה לא מספיקים, עלייך לתת הרבה מעצמך ולאהוב את זה.
