ניצה באומן, סמנכ"ל מנהלת הסיעוד ומקצועות הבריאות, מקימת מערך השיווק של קופת-חולים כללית
אהבתי מאוד (!) את עבודתי בכללית, את שותפי, את משלימי התפקיד ובעיקר את הצוות שעימו ולמענו פעלתי, בעבור אוכלוסיות היעד שלנו: המטופלים.
עבדתי קשה, תוך ראיה באתגרים, במאבקים, בהסתגלות, ובהטמעת שינויים – פיקדון יקר-ערך וזכות ללימוד נדיר.
המערכת שלנו איפשרה לי ללמוד, להתנסות ולהגיע להגשמה מקצועית, בכל המובנים, אני חבה לה הרבה יותר משתרמתי.
רבקה בן יוסף, לשעבר אחות ראשית בבית החולים בית רבקה
השנה היא 1956, תקופת פעולות התגמול ומלחמת סיני.
הייתי תלמידה בבית הספר לאחיות בתל השומר, ונזרקתי מהר מאוד למים העמוקים - לעבודה בבית החולים ולטיפול בפצועים.
חבר מהכפר שלי נפצע והיה מאושפז, ואני שהיתי חלק גדול מהזמן ליד מיטתו. המדריכות בבית הספר לא ראו זאת בעין יפה, וכמעט נזרקתי מהלימודים.
אבל אני הרגשתי שאין לי ברירה: הרגשתי אחריות, הרגשתי שאני מייצגת את המשפחה ואת כל הכפר.
עליזה ברזילי, לשעבר אחות ראשית בבית החולים גהה
בגיל 16 וחצי עזבתי את בית הספר במטרה ללמוד סיעוד. בגלל שהייתי צעירה מדי, לא התקבלתי ללימודים, אך לא ויתרתי על החלום להיות אחות.
גיל 32, ואני כבר אם ל־4 ילדים, התקבלתי לבית הספר לאחיות בבית החולים מאיר. למדתי עם בנות צעירות, חלקן בגילו של בני הגדול, שהתגייס אז לצבא. הייתי תלמידה מצטיינת, חרוצה ורצינית כי מאוד התחברתי למקצוע.
דליה האס, לשעבר מנהלת בית הספר לאחיות בבית חולים מאיר בכפר סבא
בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ ב־1991, הוזעקנו לבית החולים במטרה להתארגן בזמן קצר לקליטת מטופלים.
אחיות הגיעו מהבית עם ילדים שלא היה איפה להשאיר אותם. הילדים הגיעו עטופים בשמיכות, ואני זוכרת הרבה מוצצים, פיג'מות ודובים...
בתוך מספר שעות הפכנו את בית הספר לאחיות למעון עבור ילדי הצוות ובתוך כך, בית החולים התארגן לקליטה המונית של מטופלים.
דורית מנור, לשעבר מנהלת הסיעוד של מחוז חיפה-גליל מערבי
בשנות ה־70 המוקדמות, לפי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ניהלתי את מרפאת טיפת חלב בעכו העתיקה, מרפאה לערבים בלבד.
התפקיד היה בעבורי אתגר מיוחד, אך גם מכין ומלמד. למדתי ערבית והפכתי לדמות מפתח בעיר העתיקה. הייתה לי גישה ישירה לקאדי והשפעה על הקהילות.
יחד עם אחות נוספת טיילתי בין מאורות סמים, והגעתי לבתים לעשות שלום בית. לא פחדתי ללכת בשום מקום. בי אף אחד לא נגע.
דניאלה זיו, לשעבר רכזת חינוך תוך שירות ראשית
במאי 1972 הייתי בהריון, ועבדתי במשמרת לילה בתל השומר. לקראת סוף המשמרת, התקבל דיווח מהמיון הראשי על כך שמגיעים המון פצועים.
הם לא הגיעו באמבולנסים ובמסוקים, הם הגיעו ברכבים פרטיים.
על אף שלא התקבלה הודעה רשמית על אירוע רב־נפגעים, הבנו שאנחנו בעיצומו של אירוע יוצא דופן. זו היתה מתקפת הטרור של חוליית קוזו אוקמוטו.
בעלי, שהגיע לקחת אותי הביתה בסוף המשמרת, נרתם למשימה, ועזר לנו להזעיק את הצוות הרפואי. בתוך זמן קצר הקמנו חדר מיון חירום וקלטנו עשרות נפגעים. זוהי גולת הכותרת של חוויות החירום שלי.
שלומית בן ארי, לשעבר סגנית מהלת מחוז גליל מערבי
ב־1957, כמיילדת בבית החולים בצפת אני שומעת כי יש חיסון נגד שיתוק ילדים.
אחיות לשכת בריאות צפת יוצאות עם ג'יפים לכפרים ולמאהלים בגליל, המואזין בכפרים מודיע שמשרד הבריאות בא לחסן .
אני מחליטה להתנדב לקבוצת האחיות המחסנות.
דניאלה זיו, לשעבר רכזת חינוך תוך שירות ראשית
מהטיפול בפצועי מלחמת ששת הימים, זכורים לי בעיקר החיילים שנשרפו בתוך הטנקים. כיון שלא ידעו מספיק איך לטפל בכוויות, הטיפול בהם היה מאתגר וחדשני. עיקר הטיפול היה סיעודי, ועל כן, היה באחריות האחיות.
אני זוכרת ששולי נתן באה לבית החולים לשיר את ירושלים של זהב. היא הופיעה על הדשא, וכל מי שיכל יצא החוצה כדי לשמוע אותה. הוצאנו החוצה אפילו פצועים על מיטות.
