הסיפור שלי: אילנה בוכוול

​מאז שהייתי ילדה תמיד רציתי להיות אחות

התחלתי את הקריירה דווקא כרוקחת. ב־1979, עקב מחסור באחיות, נפתח בארץ קורס סיעוד ראשון לאימהות, והצטרפתי אליו. היינו 9 תלמידות, והלימודים התקיימו במקביל לשנת הלימודים בבתי הספר.

תקופת הלימודים הייתה נהדרת עבור כולנו והיינו תלמידות מצטיינות.
לקראת סיום הלימודים, נכחתי ביום עיון לקראת פתיחת מחלקת אונקולוגיית ילדים בבית החולים בילינסון, ונשביתי בתחום.

בסיום הלימודים ביקשתי לעבוד באותה מחלקה, שהתחילה כמרפאה קטנה, והפכה לימים למערך ההמטואונקולוגי בשניידר, שהוקם בתחילת שנות ה־90.

התחלתי כאחות מן השורה והתקדמתי לתפקידים נוספים: אחות אחראית על מחלקת אשפוז יום, אחות אחראית על מחלקת אשפוז רגיל, ואחות במחלקה להשתלות מח עצם.

העבודה עם ילדים חולי סרטן היא מאוד קשה, אך גם מאוד מתגמלת

יש לעבודה הזאת שני קטבים: החלק האופטימי - ליווי חולים עד להבראתם, והחלק הקשה- פרידה מילדים: "לא מתרגלים לפטירה של ילד".

המערכת הרגשית שמתפתחת והקשר המתמשך עם הילד החולה ומשפחתו בתקופה כל כך משמעותית בחייהם, הם ייחודיים בתחום הסיעוד גם היום.

לא פעם, נמשך הקשר עם משפחות של ילדים שנפטרו. גם למשפחות וגם לצוות היה קשה להתנתק, והיינו ממשיכים ללוות את המשפחה. לעיתים אפילו הגענו לבית הספר כדי להיפגש עם ילדי כיתתו של הילד. יש לי קשרים וחברויות שנשמרים עד היום.
לא פעם, הצגתי את כל אלה כיתרון וכאמצעי שכנוע לאחיות חדשות שקיבלתי למחלקה.

בתפקידי האחרון הייתי האחות האחראית על המערך ההמטואונקולוגי (הכולל 4 תתי־יחידות). פרשתי לאחר 25 שנות עבודה, וכיום אני מתנדבת במחלקה יום אחד בשבוע כאחות מן השורה.

לסיכום

הסיעוד הוא מקצוע יפה, הוא נותן פרופורציות לחיים, ומספק הרבה רגעי שיא.

לצד הקושי והעבודה האינסופית, אין תחליף לחוויית הנתינה ולתחושת הסיפוק, ולכן, שווה להתמיד.