קיצור קיבה: ומה אם הניתוח לא יצליח?

​

ערן היה משוכנע שניתוח קיצור קיבה הוא רעיון מצוין, אך כשהגיע לחדר הניתוח נבהל והתחרט. כרמית עברה את הניתוח בהצלחה והרגישה שאינה זקוקה לכל סיוע נפשי, אולם לאחר שנה חזרה לדפוסי האכילה הקודמים שלה, והישגיה הלכו והתמוססו. השתתפות בקבוצת תמיכה החזירה אותה למסלול. אלה רק דוגמאות בודדות למסע שעוברים בדרך לקיצור הקיבה ולאחריו. המדריך הזה מסביר מדוע אסור לצאת למסע הזה ללא תמיכה נפשית.

ניתוח לקיצור קיבה עשוי להיות כלי עזר מצוין לירידה במשקל, אך כדי שאכן ישיג את מטרתו צריך ללמוד כיצד להשתמש בו.

הלמידה מבוססת בעיקר על הפנמת הצורך לאמץ הרגלי חיים חדשים לאורך זמן. זה אפשרי, אך כרוך בהתמודדות עם הקושי שהוביל מלכתחילה לאכילת היתר - הקושי לייצר שינוי שניתן להתמיד בו גם בעיתות משבר.

בעבור אנשים רבים שפונים לניתוח בריאטרי משמש האוכל מקור להגנה ולמשענת לאורך שנים ארוכות. אותם האנשים "טיפלו" באמצעות האוכל במצבים כמו דיכאון, חרדה, שעמום וקונפליקטים.

הניתוח מגביל את היכולת לצרוך מזון באותה החופשיות כמו בעבר, אבל אינו מטפל בגורמים שהביאו מלכתחילה לאכילת היתר.

עם הזמן פוחתת השפעת הניתוח, ואם לא מתרחש שינוי נפשי, שכולל הפנמה של הרגלי חיים חדשים, ישנה סבירות גבוהה שהניתוח הבריאטרי לא ישיג בסופו של דבר את מטרתו.

בדיוק לשם כך חשובה התמיכה הרגשית - לסייע למציאת חלופות בריאות וטובות לצריכה המוגברת של מזון - חלופות שיהיה בכוחן לתמוך בשינויים המתבקשים לאורך זמן.

התהליך הרגשי שעל המנותח הבריאטרי לעבור צריך לאפשר לו להגיע אל התובנות הבאות:

1. מהו מקומה של האכילה בחייו ואיזה שימוש ספציפי הוא עושה בה?

2. מהם הטריגרים שמציתים את דחף האכילה (רגשיים, פיזיולוגיים, סביבתיים או אחרים)?

3. מהם הרגשות המודחקים שאיתם הוא מתמודד באמצעות האוכל?

למה אסור לדלג על ההכנה הנפשית לניתוח?

רובנו מכירים היטב את החוויה שבה עמדנו מול מזון נוטף שומן או סוכר וטרפנו אותו במהירות ובשקיקה אף שלאחר הפעם הקודמת נשבענו לעצמנו שלעולם לא ניגע בו. אנחנו מחשיבים את עצמנו ליצורים הגיוניים ומאמינים שפעולותינו הן תמיד שקולות והגיוניות ברגע שכל העובדות מונחות לנגד עינינו. איננו מאמינים שישנה אפשרות שנעבור ניתוח, נתמודד עם הכאבים הפיזיים ועם התהליכים הנפשיים הכרוכים בו ונעז לסכן את ההישגים שהשגנו במאמצים כה רבים.

אבל המציאות מלמדת שאם לא עורכים שינויים באופן החשיבה בנוגע למזון ולרגשות שהוא מעורר, קיימת סבירות גבוהה לחזרה על אותן התנהגויות האכילה כמו לפני הניתוח. כשמדובר באוכל, הדחפים הרגשיים משתלטים עלינו, גורמים לנו להתעלם מכל תמרורי האזהרה של השכל הישר ודוחפים אותנו לפעולה המנוגדת לזו שהיה לנו חשוב לעמוד בה.

הכנה נפשית לניתוח כוללת לימוד של המצבים שבהם עלולים הדחפים האימפולסיביים לצוף ולחבל וכן לימוד הדרכים לריסון הדחפים האלה.

מידע מעשי כמו מה לאכול? איך לאכול? ומתי לאכול? הוא הכרחי להצלחת הניתוח ולבריאות המנותח, אך כדי לשמר את היתרונות שהניתוח הבריאטרי מעניק לנו חייבים לגייס את החלק הרגשי שבנו כדי שלא רק יימנע מלחבל אלא אף יתרום לחיזוק המוטיווציה להצליח ויגרום לכך שהתהליך החדש שנלמד יהפוך לחוויה חיובית.

אספתי מידע רב על הניתוח. מדוע אני זקוק גם לתמיכה רגשית?

אין ספק שאדם הקורא ביסודיות את המידע הקיים על הניתוחים הבריאטריים מגיע לניתוח כשהוא מוכן יותר ובכך משפר את סיכוייו להפיק תועלת רבה יותר מהניתוח. איסוף המידע מקנה יתרון של ממש שכן הוא מאפשר לנו לדעת מה עומד לקרות וכיצד כדאי להיערך לכך. במסגרת איסוף המידע מומלץ להיעזר גם בניסיונם של אחרים וללמוד מטעויותיהם ומהצלחותיהם.

עם זאת יש לזכור שלכל אדם ישנם מאפיינים שונים ומשאבים שונים שעומדים לרשותו (נפשיים, כלכליים, חברתיים ואחרים) כמו גם קורות חיים שייחודיים לו. לכן הגורמים שהובילו פרט מסוים לאכילת יתר אינם בהכרח אלה שהשפיעו על האחרים. מכאן שכל אדם שמחליט לעשות ניתוח בריאטרי עושה זאת מנקודת מוצא שייחודית לו הן מהבחינה הפסיכולוגית והן מכל הבחינות האחרות (ובהן רפואית, משפחתית וחברתית).

מהמועמד לניתוח ומאיש המקצוע שמלווה אותו מצופה שיבחנו את החסרונות  ואת היתרונות של הניתוחים הרלוונטיים ואת מקורות התמיכה העומדים לרשות המנותח, ובהם בני משפחה, חברים, עמיתים במקום העבודה ומשאבים כלכליים. כך גם תינתן למועמד לניתוח האפשרות לבחון את הפחדים ואת ההתנגדויות הפנימיות וכן את מידת המוטיווציה והיכולת לערוך שינויים לאורך זמן באורח החיים.

ישנם מקרים שבהם נדרשת התערבותו של מטפל רגשי במערכת המשפחתית כדי לגייס אותה לתמיכה בתהליך שעובר המועמד לניתוח.

ליווי פסיכולוגי אישי חשוב במיוחד כשמדובר במועמד לניתוח שסובל מתנודות רגשיות חזקות או ממתח נפשי רב בעקבות שינויים. כמו כן יש צורך בליווי כזה אם המועמד לניתוח אינו מקבל את התמיכה שהוא מצפה לה מקרובים שחשובים לו מהבחינה הרגשית.

הפסיכיאטר מאשר ניתוח, והיועץ הפסיכולוגי מסתייג. זה ייתכן?

בהחלט ישנה אפשרות כזאת, ויש להיות ערים לה.

פעמים רבות מחליטים אנשים ללכת לניתוח בריאטרי מתוך מצוקה קשה ובשל רצון להשיג שינוי דרסטי במראה ובהרגשה - אך ללא בחינה של הכוחות הנפשיים הנדרשים לתהליך הניתוח ולצורך לשנות את אורח החיים אחריו. העובדה שלא נמצאו הפרעות פסיכיאטריות חמורות בבדיקה הפסיכיאטרית אינה מעידה בהכרח על קיומה של הבשלות הנדרשת כדי לנקוט לאורך זמן את הצעדים הנדרשים כדי שהניתוח ישיג את מטרותיו.

אמביוולנטיות בנוגע לשינוי הגופני שיתרחש, משבר בחיים האישיים (גירושים קשים, פיטורים, מוות במשפחה, מחלה קשה במשפחה, הגירה) והתנגדות לשינוי באורח החיים הם מכשול גדול בפני מי שרוצים להפיק תועלת של ממש מניתוח בריאטרי. במכשולים האלה יש לטפל לפני הניתוח.

כמו כן חשוב לטפל במערכת המשפחתית אם זו מתנגדת לניתוח ומערימה מכשולים פיזיים או נפשיים כדי לטרפדו. לעיתים יש מקום לשקול דחייה של הניתוח עד למועד שבו כל העניינים האלה יוסדרו. כך, למשל, אם המועמד לניתוח בדיוק פוטר מעבודתו, כדאי לשקול דחייה של הניתוח למועד שבו עתידו המקצועי נראה ברור יותר.

במקרה של החלטה לדחות את הניתוח קיימת כמובן תמיד האפשרות לנסות להתמודד עם בעיות המשקל באמצעות שינוי אורח החיים - אימוץ דיאטה מתאימה וכניסה למשטר אימונים קבוע.

הניתוח הצליח, ואני מרגיש נפלא. אני עדיין זקוק לתמיכה נפשית?

מקובל לחלק את התהליך הבריאטרי לשלושה שלבים: השלב שלפני הניתוח, שלב הניתוח (שנחלק לשניים: שישה חודשים לפני הניתוח ובין שישה חודשים ל־18 חודשים אחרי הניתוח) ושלב התחזוקה, שמתחיל 18-6 חודשים לאחר הניתוח ונמשך כל החיים.

לכל שלב ישנם הקשיים שייחודיים לו, ובכל שלב חשוב לבדוק את רמת המוטיווציה ואת היכולת לשמר שינויים התנהגותיים, רגשיים ומחשבתיים.

יש לדעת שבשלב התחזוקה מתרחשת בדרך כלל עלייה במשקל בשיעור של כ־10% לעומת המשקל הנמוך ביותר שהושג בעקבות הניתוח. אולם למנותח אורבת סכנה חמורה יותר: חזרה לדפוסי האכילה הישנים. אלה עלולים לבטל לחלוטין את כל הישגי הניתוח. לכן יש חשיבות רבה לתמיכה הרגשית גם בשלב התחזוקה כדי למנוע התנהגויות מחבלות שנובעות מתחושות של תסכול או מחוויית כישלון.

קבלת סיוע מאנשי מקצוע והשתתפות רצופה בקבוצות שמעניקות תמיכה רגשית מאפשרות לרכוש ידע חיוני, להתכונן נפשית לשלבים השונים שצפויים לאחר הניתוח, למצוא פתרונות לבעיות שונות שצצות, לחזק את הביטחון העצמי ולקבל עזרה במצבי משבר. מחקרים רבים מעידים על כך שאנשים המשתמשים בקבוצות תמיכה לאחר ניתוחים בריאטריים שומרים טוב יותר על הישגי הניתוח.

לכן בכל שלב - גם אם מרגישים נפלא - כדאי אחת לזמן מה לדאוג ל"צידה" רגשית שתהיה רשת ביטחון בזמנים של משבר או של נסיגה.

אורית יוגב היא פסיכולוגית קלינית, מומחית להיבטים פסיכולוגיים של השמנה ושל ניתוחים בריאטריים ומחברת הספר "רדו ממני"